בני בן ה־8 עונה תמיד בחוצפה: "לא מעניין אותי", "את חיה בסרט". אני מרגישה חסרת אונים. מה עושים?"ילדים מגיבים כך לעיתים כשהם חווים הגבלה. את הטיפול צריך לעשות בבית, כי שינוי בבית מביא שינוי גם בחוץ. באופן כללי, ילדים משנים התנהגות כשהם מבינים שהיא עולה להם ביוקר. זה לא דבר מודע, אלא תהליך פסיכולוגי. גם ילד שקט, כשלא רואים אותו, מרגיש שהוא משלם מחיר, ואז מגיב. צריך לתקשר בצורה תקיפה וברורה, בלי להיכנס לוויכוח. זה מונולוג, לא דיאלוג. אפשר לומר, ‘אני עושה בשבילך דברים, וכשאתה מדבר אליי בצורה כזו, זה פוגע בי. אל תצפה שאמשיך להיות נחמדה כשאתה מדבר אליי כך’. ואז ללכת. כשהוא יתחצף שוב, צריך לא להגיב, אלא להסתובב וללכת. הילדים עדיין צריכים אותנו – לקניות, לתשומת לב, לעזרה – וכשהוא יבקש דבר כזה, אפשר לומר, ‘קשה לי לעזור לך כשאתה מדבר אליי כך. אתה באמת מצפה לזה?'. חשוב גם ששני ההורים יהיו מתואמים: ‘כשאתה מדבר ככה לאמא, אתה מצפה שאני אהיה נחמד אליך?’. המסר ברור: אנחנו, ההורים, צוות אחד". הבת שלי, בת 5, נגררת אחרי חברה דומיננטית בגן, מדברת בחוצפה ומתנהגת בצורה שלא אופיינית לה, גם כלפי הצוות. איך מחזירים אותה לעצמה?"קודם כל, אני רוצה להוריד את רמת הלחץ שלך: באמת ובתמים, אין ילדים רעים. הילד השקט, הרגוע, משתף הפעולה, נמשך פעמים רבות דווקא לילד או לילדה המרדנים, התוססים, הקובעים ולעיתים גם החוצפנים. שני הקצוות נמשכים זה לזה, וזה אופייני מאוד לגיל הזה. גיל 5 הוא בדיוק השלב שבו העולם החברתי מתחיל להיות משמעותי מאוד. זה זמני, וזה יעבור. יש ילדים שמובילים ויש ילדים שהולכים אחריהם, וכאן נוצרה חברות חזקה. מבחינה פסיכולוגית, לא מודעת, חשוב לבת שלך לשמור על החברות הזאת. החברה שלה שתלטנית יותר, ולכן זה מתבטא גם בהתנהגות הבת שלך, אבל זה לא אומר שהיא תיכנע בכל מצב, וזה בהחלט לא אומר שכך ייראו כל החברויות שלה בעתיד. לפעמים לא נעים לגלות את זה כהורים, אבל חשוב להבין שזה שלב. כשאת רואה את ההתנהגות הזו, עדיף לא לדבר עליה ישירות עם הבת, כי זה עלול דווקא לדחוף אותה יותר לכיוון החברה. זה מזכיר הורים שלא מרשים למתבגרת לצאת עם בן זוג, ואז היא תעשה את זה בסתר. לעומת זאת, כשמרווחים, מאפשרים, אבל מפקחים, הילדה לומדת לבד מה נכון לה ומה לא. זו למידה עצמית חשובה". הבת שלי בכיתה ד’. אני מרגישה שהיא לא מעריכה את כל מה שאנחנו עושים בשבילה, לפעמים אפילו מזלזלת. איך מתמודדים עם זה?"את מפרשת את זה כחוסר הערכה כלפייך, אבל ייתכן שבעיני הילדה מדובר בדבר שפשוט לא היה חשוב לה. אנחנו, וגם ילדים, מעריכים דברים כשאנחנו עובדים עבורם קשה. ילד מבין ערך של כסף רק אחרי שהוא עבד עבורו. אנחנו מעריכים דברים שעלו לנו ‘ביוקר’. השאלה האמיתית היא לא המקרה הבודד, אלא התמונה הכללית: איך היא בדרך כלל? האם היא אחראית? מנומסת? משתפת פעולה? האם המורות מרוצות ממנה? אם כן, ייתכן שמדובר במקרים נקודתיים ולא בדפוס. כשצריך להציב גבול, חשוב לעשות זאת בצורה תקיפה אך רגועה, בלי ויכוחים. אפשר לומר, ‘אני לא רוצה לצעוק, ואני לא רוצה שזו תהיה הדרך שבה אני מקבלת ממך שיתוף פעולה’. בסופו של דבר, מה שמלמד ילדים לשתף פעולה הוא לא הם, אלא איך אנחנו מגיבים להם. כל עוד מצפים שהשינוי יבוא מהם בלבד, זה פשוט לא יקרה". יש לנו כלב אהוב מאוד, ואנחנו עומדים להרדים אותו. הילד שלנו, בן 3, קשור אליו מאוד, ואנחנו לא יודעים איך לשקף לו את זה. איך מדברים עם ילד על מוות?"דווקא עם ילדים צעירים זה לעיתים קל יותר, כי הם לא מבינים את המשמעות המלאה של המוות. חשוב לומר את האמת, אבל באופן מותאם לגיל. אין צורך ‘להכין’ ילד בן 3 מראש ולהגיד שהולכים להרדים את הכלב. הרגע הנכון לעשות זאת הוא כשזה קורה, אז אומרים, ‘אנחנו רוצים לספר לך משהו עצוב, שלומפר מת’. ילדים מכירים את המילה הזו, גם אם אנחנו לא חושבים כך. אפשר להסביר בפשטות, ‘שלומפר היה מאוד מבוגר וחולה. כשכלבים מאוד זקנים וחולים, הם כאילו הולכים לישון, אבל בעצם מתים. מת זה אומר שלא נראה אותו יותר. לא היה לו כבר כוח לשחק ולאכול, ובגלל זה הוא לא איתנו’. כמו כן, אפשר לשקף גם רגשות, ‘אמא עצובה, אבא קצת עצוב, אנחנו נתגעגע אליו מאוד’. לא בטוח עד כמה הילד יבין, ואם הוא ישאל שוב, צריך לחזור על ההסבר. המטרה היא להנגיש את האובדן בצורה רגועה, בלי הפחדות ובלי עומס מיותר".