אני סבתא לנכד מתוק בן 3. הוא נכנס לחרדות בגלל האזעקות והפיצוצים, וזה הולך ומחמיר: אנחנו יכולים לשחק, ופתאום הוא מכסה את האוזניים, צועק שיש אזעקה ורץ למסדרון – גם כשאין כלום. כמו כן, הוא מסרב לצאת מהבית. מה עושים?
“יש לך ילדון עם חרדה אמיתית. עצם זה שהוא משחק ומשמיע קולות אזעקה, זה טוב. הוא עובד עם הקושי שלו ומרגיש אותו. יש ילדים שמשחקים באזעקות. זהו עיבוד של הקושי. מציאות חייו היא כזאת שאין בה אפשרות לצאת מהלחץ. הוא חי בתוך מקום מסוכן. אני מציעה ללכת לאיש מקצוע, טיפול באמנות או בתנועה עשוי לעזור. הלחץ מפעיל בגופנו מערכת הורמונלית שנקראת סימפתטית. המערכת שמרגיעה אותנו נקראת מערכת פאראסימפתטית. כדי להפעיל אותה אפשר לתרגל נשימה עמוקה, להניע את שרירי הפנים, לקפוץ ולהזיז את הידיים”.

אני סבתא לשישה. בכל שנה בליל הסדר אנחנו מחביאים את האפיקומן, והנכד הבכור שלי, בן ה־14, מוצא אותו. שאר הנכדים ממררים בבכי והורסים לנו את הערב. מה עליי לעשות?
“הייתי אומרת לנכדך הבכור שהחל מהשנה הוא עובר אל עולם המבוגרים, ורק הקטנים יחפשו את האפיקומן. אחד התפקידים שלך כסבתא הוא לגרום להם רגעים של שמחה. לכן הייתי אומרת לו שהוא לא כלול עוד במשחק הזה. לא לבקש, להגיד לו. אני מדברת על הוגנות. זה סוג של משחק מהנה. תמיד יכולה להיות פה קנאה, וברור שגם אם אחד מהאחרים ימצא את האפיקומן, השאר ימררו בבכי. אבל לפחות יהיה סיכוי לאחד הילדים שמעולם לא הצליח. אם אתם לא ממש דתיים, אפשר להחליט שאתם מחביאים מצות כמספר הנכדים, ושכל נכד רשאי למצוא חלק אחד. כשכל הנכדים שלא מצאו ממררים בבכי, אספי אותם בחדר, סגרי את הדלת ואמרי להם: ‘מעכשיו הבכי נפסק. יש מתנות לכולם, יש אהבה לכולם, זה משחק מהנה לכולם’. אמרי להם שאם הם מעוניינים לבכות, שיישארו בחדר משום שהחג אמור להיות שמח. הציעי לכל מי שירצה את המתנה שלו, שייצא ויצטרף”.

לבני אין סבלנות לשבת לאורך כל ארוחת החג. האם יש דרך שאוכל להקל עליו בכך?
“ארוחות חג מתאימות למבוגרים, ולרוב הילדים של היום אין סבלנות לשבת שעתיים מסביב לשולחן. אם בארוחה בבית הוא לא יושב, מדוע שיסכים לכך באירוע מרגש ומרובה אנשים? אל תנסה דווקא בערב החג לחנך אותו. דאג להביא איתך ספר או משחק שאתה יודע שיעסיק אותו קצת. אם הילד יעזוב את שולחן החג, אל תקרא לו לשוב. אם תנסה להכריח אותו, תמצא את עצמך במלחמה איתו מול כל האורחים, ולמען האמת – אתה יודע שזו מלחמה שתפסיד בה”.

נכדיי שקועים במסכי הטלפון שלהם בזמן קריאת ההגדה. זה מפריע לי מאוד. האם להתעמת איתם?
“אני הייתי עוברת ביניהם עם סלסילה יפה, ומבקשת בנימוס מכל הילדים להניח בה את הטלפונים. אנחנו יודעות שאם הטלפונים ברשותם, הם ישתמשו בהם. אם הנכדים מכבדים אותך, הם אולי יכעסו, אבל ישימו את הטלפונים בסלסילה. ההחלטה היא שלך, מה את עושה כשאת רוצה שיהיה נעים. את יכולה להחליט שאת מרפה מהעניין – את לא אמא שלהם ואת לא הולכת לריב איתם. בקשי מהם להיות חלק מהסדר, גם כשאת יודעת שהם לא יהיו כי העיניים שלהם יהיו בטלפונים. את הסבתא, את המארחת, את המבקשת, את המבוגרת פה”.

אנחנו מתארחים אצל הוריי במהלך המלחמה עם שני ילדינו, בני 8 ו־10. הסבתא מאפשרת להם לשחק ולצפות בטלוויזיה עד שעה מאוחרת, בניגוד לדעתי, ואני מותשת ולא רוצה לריב איתם, אף שאני מתוסכלת מזה. מה לעשות?
“מה לעשות? לכי לישון, מה אכפת לך? גם כך את אצל ההורים כי יש להם ממ”ד או מקלט. את בהחלט יכולה ללכת לישון, וגמרנו. האפשרות השנייה היא לומר ‘אני אמונה על חינוך ילדיי’, ולא לאפשר להם להחליף בין היום לבין הלילה. במקרה זה אני מציעה לך להודות להורייך, אבל לומר להם שמשעה מסוימת שלטי הטלוויזיה והמשחקים עוברים לידייך. יכול להיות שבמקרה הזה תריבי עם הורייך.בחיים שלנו רוב הבחירות שלנו אינן בין טוב לרע, אלא בין הרע לגועל נפש. החיים קשים, במיוחד בתקופה הזאת, ועוד כשאת גרה אצל ההורים. הבחירה שלך היא היכן להתאפק והיכן לא, ומה המחיר שתשלמי על כל אחת מהבחירות”.

חרדת ילדים במלחמה: "הוא משחק ומשמיע קולות אזעקה, זה טוב"

איך מרגיעים פעוט שחרד מאזעקות, האם אפשר לנחם את הנכדים שלא מצאו את האפיקומן, ומה ישאיר את הילד ליד שולחן הסדר?