שלוש שנים עברו מאז שהמציאות הישראלית התהפכה על פיה. אין כבר את אותה דריכות גבוהה ואת השוק של הימים הראשונים, אבל במקומה הגיעה עייפות שקטה. זוהי שחיקה שמחלחלת לאט לתוך סדר היום, בלי דרמה גדולה, ומעלה אצל רבים את השאלה מאיפה מגייסים כוחות להמשיך לבנות, ליצור ולהציב מטרות כשהעולם מסביב מרגיש לא יציב.
דווקא עכשיו, בנקודת הזמן הזו, כדאי לחזור לאחד המושגים המרתקים והמעשיים ביותר בעולם הפסיכולוגיה החיובית, תיאוריית התקווה.
המהפכה המחשבתית של צ'רלס סניידר
את התיאוריה פיתח פרופסור צ'רלס סניידר, מחלוצי הפסיכולוגיה החיובית, שביקש לחקור מה מאפשר לבני אדם לא רק לשרוד משברים קשים, אלא גם לצמוח מתוכם. סניידר הציע מבט חדשני על מושג שבמשך שנים נתפס כערטילאי. עד למחקריו, תקווה נתפסה לעיתים קרובות כרגש פסיבי, כסוג של משאלת לב או ציפייה מקרית שמשהו טוב יקרה מעצמו.
סניידר הוכיח כי תקווה היא לא תכונה מולדת שרק מעטים זוכים בה, ובוודאי שלא אשליה נאיבית. תקווה היא מערכת קוגניטיבית מורכבת, סגנון חשיבה ואסטרטגיה מנטלית של ממש. היא מהווה את המנוע המרכזי בבניית חוסן נפשי, ומאפשרת לאנשים לשמור על רווחה נפשית, להפחית חרדה ובדידות, ולפעול באפקטיביות גם בתנאי אי ודאות קיצוניים.
כדי שהתקווה לא תישאר מושג אקדמי רחוק, סניידר מדגיש כי מדובר בשריר מנטלי שדורש תרגול.
הנה הדרך לתרגם את שלושת המנועים הללו לעבודה תודעתית מעמיקה ומעשית בחיי היום יום:
אסטרטגיה לחיים
שלוש שנים אחרי, ברור שעיבוד של משבר לא סובב רק סביב השאלה מה קורה בחוץ, אלא איזו תודעה אתם בוחרים להביא לתוך המציאות הזאת. תקווה אינה הבלגה או התעלמות מהמורכבות של המציאות, היא הבחירה האקטיבית להנהיג את החיים שלכם מתוך מיקוד, אמונה ועשייה.
כשהמציאות דורשת להמשיך לנוע, תיאוריית התקווה מציעה מפת דרכים ברורה. היא מזכירה לנו שהיכולת לשנות, להשפיע ולהגשים אינה תלויה בשקט שבחוץ, אלא בעוגנים שאנחנו בונים בתוכנו.
התרעות פיקוד העורף