תמיד אפשר לתקן: המומחים חושפים את טעויות ההורות בהן חטאו במהלך השנים

כלומר, צריך לסדר את החדר כדי שיהיה נקי; אם לא תכין שיעורים, לא תדע מה קורה בכיתה; אם לא תיתן לאחיך שלט, בסוף היחסים ביניכם לא יהיו טובים; אם לא תלך לישון, תהיה עייף בבוקר. המחשבה שלי בהתחלה הייתה שהילד ינהג על פי ההנחיות, אבל זה לא עבד. חשבתי גם שהילד יגיד תודה על האינפורמציה, אך בדיעבד הבנתי שאת המידע עצמו הוא מבין. באותה תקופה, כאמור, חשבתי שהבעיה של הילד שלי ושל ילדים אחרים היא שחוסר שיתוף פעולה שלהם נובע מחוסר מודעות לחשיבות העניין.

"בדיעבד הבנתי שהבעיה של הילד שלי, כמו של שאר ילדי ישראל, אינה מודעות ושיתוף פעולה, אינה הבנת ההיגיון מאחורי ההנחיה, אלא חוסר כלים לדחיית סיפוקים. קשה לכולנו באופן טבעי להפסיק פעילות מהנה לטובת פעילות אחרת שפחות נוחה לנו. לכן הבנתי שבמקום לתת לו רציונל, אכין אותו לקראת המטלה שעמה קשה לו. למשל הייתי אומר לו: 'בעוד עשר דקות צריכים לאסוף הכל וללכת לישון'.

הייתי נותן לו זמן להתכונן לכך. כמובן החמאתי לו ופרגנתי לו כשהוא שיתף איתי פעולה. ואם יגיד לי: 'לא רוצה', לא אצעק, אבל לא אוותר. כלומר, כדי שילד ימלא משימה הוא צריך הכנה, חיזוק ולפעמים גם אי־ויתור. כך הוא גם ילמד לדחות סיפוקים. את זה הבנתי אחרי 20 שנה".

ואילו דברים טובים שהילד עושה – דברים ערכיים, שיפור שלו בכל מיני תחומים – עוברים מתחת לרדאר שלנו ואנחנו לא רגישים להם. יתרה מכך, ילד שיש לו בעיות התנהגותיות אובייקטיביות, כמו הפרעות קשב למשל, הסיכוי שלו לקבל מחמאה אפילו יורד ל־3%".

הוא עוד לא גמר את המשפט, בא הבן השני ואמר: 'את יודעת למה אני לא מנגן? כי לא לחצת עליי'. ברגע שאחד הילדים הפסיק לנגן, אמרתי שאני לא אלחץ יותר. הטעות הייתה להחיל את המסקנה על שאר הילדים.

"החוכמה הגדולה, ולא תמיד אנחנו מצליחים, היא להתאים את הדרך שלי אל הילד. זה קשה, לא תמיד אפשרי. כן צריך להביא את הדרך החינוכית שלך, אבל באופן כזה שתתאים לטמפרמנט של הילד, לגילו ולשלב ההתפתחותי שלו".

זאת הייתה הטעות שלי להגיד שאפשר לנהל את כל החיים ולהגיע למושלמות בכל דבר. בפועל לא הכל היה מושלם. שילמתי על זה מחיר והייתי צריכה לוותר על עצמי בדרך. הייתי עיוורת לצרכים שלי. בהורות ניסיתי להתוות קו ומודל למושלמות.

היום אנחנו מלמדים שדווקא זה הפוך. התבונה והאומץ הכי גדולים של האדם הם להבין שהוא לא מושלם. אפשר לטעות, זה בסדר לא להספיק הכל, כן חשוב לעשות סדרי עדיפויות. לא לשאוף להיות אדם מושלם, או אמא מושלמת, כי אין מצב כזה.

"לכן קראתי לזה מצג שווא. קצת שיקרתי לילדים. הם כביכול קיבלו אמא מושלמת, אבל לא כך היה מבחינתי. השאיפה לשלמות פגעה בזמן שלי, ביכולת שלי לנוח רגע, להתבונן רגע על המערך הרגשי שלי, על היכולת שלי להזין את עצמי כדי אולי למשל לתת לילדים יותר קשב והקשבה".

אם אתה הולך כל הזמן בתחושה של להיות איפה שכיף לי, אז אתה בעצם מחמיץ הזדמנויות, מוותר על מאמץ להשקיע, עלול להיות לא מרוצה ולהחמיץ פנים בגלל התחושה ש'לא כיף לי', כי לימדו אותי כשהייתי קטן שצריך להיות לי כיף".

צריך שילד ידע להכיר את מגוון הרגשות – לפעמים אהיה מתוסכל, לפעמים כועס, לפעמים שמח. צריך לדעת להכיר את זה ולא לקרוס מזה. לתת לילדים את ההזדמנות להתנסות במגוון הרגשות וגם לטעות ולקחת אחריות על חייהם. כיף זה נחמד, אבל לחיים צריך עוד מיומנויות. בחיים פוגשים מצבים שהם לא רק כיף".

למדתי להגיד לא, להתעקש על לו"ז מסוים שאנחנו הולכים לעשות, גם אם זה לא מוצא חן בעיניהם. בהתחלה הייתי הולך שבי אחר כל בקשה של הילדים. הייתי גם משקיע המון אנרגיות בלשכנע. בסוף הבנתי שהכל בסדר. אם למשל הולכים למשפחה ולמישהו לא מתחשק, אז אפשר גם ללכת עם פרצוף חמוץ".

כל שתי דקות מטרגטים אותו, וכל שתיים וחצי דקות הוא מבקש שיקנו לו. ואז ההורים מנסים שהילד יהיה שמח. ההורים גם עובדים קשה, רוצים קצת שקט, שהילד לא יבכה ויבלבל את המוח. אבל לא באמת יש לך יכולת אינסופית לקנות כל היום, ואז כשאומרים 'לא', זה גורם לילד להרגיש שההורה לא נמצא שם בשבילו.

כשאנחנו קונים לילד כל מה שהוא מבקש אנחנו פשוט מקלקלים אותו. מלמדים כל מה שאסור ללמד על מערכות יחסים, שהן מותנות, שההרגשה של הילד תלויה במה שהוא יקבל או יקנו לו. זה בדיוק הפוך ממה שאנו רוצים ללמד אותו לחיים.

"דבר נוסף שהוא טעות זה הרצון שלנו שכשילד בא לעולם, בייחוד הראשון, לקנות את העגלה הכי יקרה ב־7,000 שקלים, את המיטה הכי יקרה, את הטיולון הכי יקר. גם זה נובע מהמחשבה שנקנה בכסף גם את השקט שלנו. אבל זה לא עובד ככה. אתה קונה לילד את המשחקים הכי יקרים, ובסוף הוא משחק עם קופסת נעליים ישנה. ואחרי שקנית את כל הדברים היקרים האלה לחודשיים, בעוד שנתיים אתה מנסה להחזיר את המינוס, כשלמשל יכולת ללוות טיולון שנמצא אצל החבר במחסן".

דמי כיס זה דבר גאוני. דמי כיס זה תקציב. הילד יודע כמה כסף יש לו לחודש, אפשר גם להכין איתו רשימה, להסביר לו למשל שאם הוא רוצה לקנות משהו גדול יותר, אז כדאי שיחסוך דמי כיס של חודשיים. זה חד וחלק מלמד אותו הלאה ניהול תקציב ודחיית סיפוקים. יש בזה המון ערכים".