כל קיץ חוזר על עצמו אותו הסיפור: מיליוני תיירים נוהרים לאותם איי יוון מפורסמים, המחירים קופצים למעלה והחופים הופכים לים של שמשיות. סנטוריני ומיקונוס הפכו למותגים יקרים שכמעט כל ישראלי מכיר, אבל האמת היא שיוון מסתירה עשרות איים אחרים שמציעים את אותה קסם - רק בלי המטריות והמחירים.
בעוד שכולם מתמקדים באותם שמות מוכרים, יש איים שעדיין שומרים על המהות היוונית האמיתית. מקומות שבהם טברנות משפחתיות עדיין מגישות דגים טריים בערב, חופים לא “מאורגנים” ממתינים לגילוי, ומחירי הלינה לא דורשים משכנתא שנייה.
תאסוס - היער הירוק שצומח מהים
רחוק מהמסחור של האיים הדרומיים, תאסוס (טאסוס) בצפון האגאי מציע משהו שונה לחלוטין. זה האי שבו יער אורנים צפוף יורד עד החוף, כפרי הרים עתיקים שומרים על מסורות בני מאות שנים, והתיירות עדיין לא הצליחה להרוס את הקסם המקורי.
ההגעה כאן דורשת יותר מאשר טיסה ישירה - רק מעבורת מהיבשת היוונית מגיעה לכאן, מה שכבר מסנן את תיירי היום. התוצאה? אי שבו עדיין אפשר לטעום אוכל אותנטי, לגלות מפלים נסתרים ליד פוטמיה, ולשבת עם מקומיים בברי האוזו של פנאגיה.
הים כאן שונה - שילוב של הים האגאי עם השפעות מהצפון שיוצר מים צלולים במיוחד וחופים טבעיים שעדיין לא נפגעו מפיתוח מסיבי. החוויה כאן היא של יוון אמיתית, לא של יוון תיירותית.
קיתירה - המחבר בין שני הימים
במיקום גיאוגרפי ייחודי בין הים היוני והאגאי, קיתירה נהנה ממיטב שני העולמות. האי הזה הוא תגלית לאלו שמחפשים את היוון של פעם - בלי המחשבה על “צריך לצלם לאינסטגרם” אלא עם ההנאה הפשוטה של גילוי מקומות יפים.
המבנה כאן שונה מהאיים המפורסמים. במקום עיר תיירותית מרכזית אחת, קיתירה מפוזר על פני כמה יישובים קטנים, כל אחד עם האופי שלו. יש כאן משהו לכל סוג של מטייל - מאוהבי יין שיהנו מאחוזת Porfyrousa המשפחתית, ועד למי שמחפש חופים בתוליים כמו קלאדי או מלידוני.
מה שמיוחד כאן זה השקט. לא שקט של נטישה, אלא שקט של מקום שעדיין מתפקד לפי קצב הטבע ולא לפי לוח הטיסות מאירופה. החוויה היא של גילוי, לא של צריכה.
הקרבה לטורקיה (אפשר כמעט לראות את החוף הטורקי) נותנת לכיוס אופי מיוחד שלא נמצא במקום אחר ביוון. זה האי שבו השפעות מזרחיות ומערביות נפגשות, יוצרות תרבות ייחודית שמשתקפת בכל דבר - מהארכיטקטורה ועד האוכל.
גודלו של כיוס (האי החמישי בגודלו ביוון) אומר שיש כאן מה לעשות לשבועות. אבל זה לא גודל של הצפה תיירותית - זה גודל של מגוון אמיתי. הכפרים המימי-ביניימיים כמו פירגי ומסטה מציעים מסע בזמן, הטחנות הרוח ההיסטוריות של העיר הראשית מספרות סיפורים של מאות שנים, והמנזר הביזנטי נאה מוני מהמאה ה-11 הוא אתר מורשת עולמית אמיתי.
מה שמבדיל את כיוס זה האמינות. זה לא אי שמתיימר להיות משהו שהוא לא - זה פשוט מקום שבו החיים מתנהלים כרגיל, ותיירים מוזמנים להצטרף אבל לא לשלוט.
הפרדוקס של סירוס הוא שהוא למעשה הבירה המנהלית של כל הקיקלדים, אבל כמעט אף תייר לא יודע על קיומו. ארמופוליס, הבירה, היא עיר נמל אמיתית עם חיים מקומיים אמיתיים - לא תפאורה תיירותית. יש כאן קניות משובחות, בתי קפה מקומיים, ואנשים שגרים כאן כל השנה. זה נותן לביקור תחושה שונה לחלוטין מהאיים התיירותיים.
הנוף כאן שונה גם כן. במקום הצוקי הדרמטיים של סנטוריני, יש כאן נופי גבעות רכות, כפרי דייגים אותנטיים כמו קיני, וחופים שאנשים מגיעים אליהם כי הם גרים כאן, לא כי הם ראו אותם באינסטגרם. הגודל הקטן של סירוס (רק 16 ק”מ אורך) הופך אותו למושלם לחקירה רגלית או באופניים. אפשר לחצות אותו ביום אחד, אבל לבלות בו שבוע שלם ועדיין לגלות פינות חדשות.
התרעות פיקוד העורף