בדיוק במקום שבו הים הכחול פוגש את קירות הסלע, ומאות שנים של טבע פוגשות את החיים המודרניים, מסתתר סיפור שקשה להאמין שהוא אמיתי. במשך כחמישה עשורים חי כאן ניסים קחלון, האיש שנודע בישראל בכינוי "איש המערות". במו ידיו חצב בתוך המצוק מערכת של חללים, חדרים, מעברים וקשתות, שהלכה וגדלה עם השנים והפכה לאחת היצירות האנושיות המרהיבות, והשנויות במחלוקת, שנראו לאורך חופי ישראל. המחלוקת אינה נוגעת לצד האמנותי, לתעוזה או ליצירה, אלא דווקא לכל מה שמתרחש מאחורי הקלעים הבירוקרטיים.
ניסים כבר חצה את גיל 80. כמי שגדלו בהרצליה, החלטנו לצאת לטיול משפחתי שיחבר אותנו אל הנוסטלגיה של הילדות. יצרנו קשר עם ניסים וביקשנו את רשותו להגיע, והוא נעתר. כשנכנסנו לבית החצוב במצוק, הוא ישב על ספה ליד ההליכון שלו, ולצדו מטפל צמוד. הוא זועף וסובל מכאבים. הוא כבר עבר כמה ניתוחים שנועדו להקל עליו, ולדבריו התוצאה הייתה הפוכה. הוא כבר לא יכול להסתובב בחופשיות במבנה שחצב, אבל את האמנות שלו הוא לא עוזב: במרפסת הפונה אל הים הוא יוצר עציצים צבעוניים משובצים בשברי קרמיקה.
עכשיו, כשאיום הפינוי מרחף מעל ראשו, הוא מנסה בשארית כוחותיו לשנות את רוע הגזרה, אבל זה לא הולך לו בקלות. אולי גם משום שהוא לא נוהג לפי כללי הפוליטיקלי־קורקט. הוא מטיח את האמת שלו בפני מי שעומד מולו, בין אם אלה מבקרים כמונו, פקחים מהעירייה, ראש העיר ואפילו שר תיירות שביקר כאן בעבר.
המצוק של סידני עלי
מי שמגיע לחוף סידני עלי בפעם הראשונה רק כדי להשתכשך במים, עשוי שלא להבחין מיד במה שמסתתר בתוך המצוק, בסמוך למסגד. החוף מוכר בזכות הנוף הפתוח ובזכות התחושה שהוא עדיין שומר על משהו מהאופי הפראי של חוף הים הישראלי, בלי בתי מלון ובלי פיתוח מודרני.
"בית הצדף", או "מערת הצדפים", כפי שרבים מכנים אותו, הוא יצירת אמנות, עולם פרטי ומעין מוזיאון שיצר אדם לא שגרתי. אם תרצו, גאודי הישראלי, ולו בגלל השימוש בחומרים לא שגרתיים: הפסיפסים, הצדפים, האבנים, הצורות והחללים, והעובדה שהיצירה צמחה בהדרגה מתוך הדמיון ומתוך ידיו של היוצר. במשך עשרות שנים הגיעו למקום סקרנים, אמנים, אדריכלים, אנשי תקשורת ומטיילים, שרצו לראות מקרוב את המקום ואת האיש שיצר אותו. ובכל זאת, המקום נקלע למלכודת בירוקרטית שספק אם יצליח להיחלץ ממנה.
דווקא עכשיו, כשהסיפור שלו חוזר לכותרות, נראה שהפרק הזה עומד להסתיים, ולא בטוב מבחינתו. בתחילת ספטמבר 2026 הגיעו למערה אנשי מקצוע מהמשרד להגנת הסביבה ופקחים של רשות הטבע והגנים, במסגרת ההיערכות לפינוי של קחלון ולאיטום המערה. לפי הדיווחים האחרונים, הפינוי מתוכנן לאחר חגי תשרי. במקביל מנסה עיריית הרצליה למצוא עבורו מקום מגורים חלופי.
"מבחינתי שייקחו אותי מכאן", הוא אומר בכאב ובכעס. "יש בנתניה ישיבה, שימצאו לי מגורים לידה. אני אלך לשם. אין לי כבר כוחות". כך הוא אומר, אבל ספק אם הוא באמת מתכוון לכך, שכן כל חייו מסותתים בתוך הקירות שהוא יושב ביניהם. ואז הוא מגלה לי סוד על ראש עיריית הרצליה: "ראש העיר אמר לי שהוא עזר לי להרים אבנים מהים למעלה. מי שעזר להביא אבנים מקו החוף, זה היה כמו כרטיס כניסה לבית שלי. היום ראש העיר בן 40 פלוס, והוא רוצה לקחת אותי לבית אבות. רק מהאווירה שם אני אמות".
אז איך הכול התחיל?
הסיפור של בית הצדף מתחיל בסוף שנות ה־70. ניסים קחלון הגיע לאזור חוף סידני עלי בתקופה שבה החיים במקום היו שונים מאוד ממה שאנחנו מכירים היום. הסביבה לא הייתה מפותחת, והעיר הייתה צנועה יותר. קחלון הגיע בעקבות משבר משפחתי, עם מעט חפצים ועם רצון להתרחק מחייו הקודמים.
"אני אוהב את הים. גרתי באור יהודה ורצו לחתן אותי, אז ברחתי מהבית. היה לי חבר מהצבא בהרצליה. הקמתי אוהל בים, ואחרי כמה ימים העיפו אותי. אז הלכתי כמה ימים לאורך החוף, ראיתי את המצוק ואמרתי לחבר שלי: פה אני בונה בית! חצבתי חודשיים. הייתי חזק. חצבתי בגובה של שמונה מטרים ובאורך של עשרה מטרים, הורדתי חתיכה מההר ובניתי צורה של דינוזאור עם זנב".
את האוהל, ששימש מחסה זמני, קיפל קחלון לטובת המבנה שחצב. הוא הבין שהוא רוצה להישאר, אבל העניינים רק הסתבכו. "אחרי בערך שנה קיבלתי מכתב עם צו הריסה. אמרתי שאעשה את המלחמה בחוכמה, וחפרתי עוד חדר בתוך ההר. שמתי מיטה, בקבוק מים ונרות. באו איזה 15 אנשים, משמר הגבול, משטרה, עירייה ופקחים. הם עלו מקו הים ונדהמו. הייתה לי שיטת בנייה מיוחדת. אחרי שעה הם הלכו".
כך קבע קחלון עובדה בשטח, בתוך המצוק. העבודה הייתה איטית, וכל מטר דרש זמן, מאמץ והתמדה. אבל קחלון לא מיהר לשום מקום. הוא עבד במשך שנים, וכל חלל חדש הוביל לחלל נוסף. פתח הפך למעבר, המעבר התחבר לחדר, החדר התחבר למערה, והמערה התפשטה בתוך המצוק. עם הזמן נוצר במקום מבוך של חללים, חלקם למגורים וחלקם לעבודה וליצירה, והכול יחד הפך ליצירה עצומת ממדים. המערה כבר לא הייתה רק פתרון דיור, אלא פרויקט אמנותי־סביבתי חי.
"מעולם לא הייתה כאן קריסה של קירות. כל החציבה עומדת במבחן הזמן והטבע", הוא מדגיש. מבחינתו, אם רוצים לפנות אותו בגלל חשש מקריסה, הצדק איתו.
אחרי תקופה ראשונה במערה יצא ניסים לטיול של חודש בארצות הברית, שהתארך הרבה מעבר למתוכנן. "נסעתי לארצות הברית לטיול של חודש, והוא נמשך שמונה שנים. כשחזרתי, הבית על ההר היה מוזנח, כולו חורים. ישנתי באוהל וחשבתי מה אני עושה. אשתי לא רצתה לבוא איתי לישראל, אז התגרשתי ממנה והיא נשארה בשיקגו. לפעמים אני מתחרט שחזרתי. היו לי חיים טובים שם, שיחקתי טניס, היה לי אוטו. כאן כולם מסתלבטים עליך. מה זה?!"
אחרי שחזר לארץ, המשיך מהנקודה שבה עצר. הוא חזר לחצוב ולקשט את המערה בצדפים, באבנים, בחלוקי נחל, בשברי זכוכית ובקרמיקה, ובכל מה שנפלט אל החוף. את החומרים האלה שילב בקירות ובחללים ויצר מהם פסיפסים צבעוניים ומורכבים, חומר טבעי לצד חפץ שנזרק או נסחף אל החוף. כל דבר קיבל מקום ביצירה. מה שנראה לאחרים כחומר חסר שימוש הפך בידיו של קחלון לחלק מביתו. אולי זה גם אחד הדברים שהפכו את בית הצדף למקום כל כך מסקרן. זו לא יצירה שנוצרה ביום אחד. היא תמיד בתנועה, ואין תאריך שבו אפשר לומר שהיא הושלמה. כל תקופה בחייו של קחלון הותירה בה עוד שכבה, ומי שנכנס אל המבנה נכנס אולי גם אל השכבות של סיפור חייו.
החיים במקום היו יוצאי דופן לא רק מבחינה אדריכלית. לאורך השנים ניסה קחלון ליצור לעצמו סביבת חיים עצמאית. היו תקופות שבהן גידל במתחם תרנגולות, טיפח גינת ירק ואפילו הפעיל בית קפה, שנסגר אחרי זמן קצר בהוראת הרשויות. כך הפך המקום בהדרגה מבית פרטי למרחב ציבורי יותר, שאנשים מבחוץ התחילו להכיר. עבור חלק מהמבקרים המערה הייתה אטרקציה, ועבור אחרים יצירת אמנות. עבור אדריכלים ואמנים היא הייתה ניסוי יוצא דופן בשאלה מה קורה כשאדם מקבל חומר טבעי, זמן ודמיון, ומחליט ליצור כמעט בלי מגבלות. עבור ניסים זה היה קודם כול הבית שלו, ועבור מי שהביט מקו החוף זה היה הבית המופלא שעל המצוק.
המטפל הצמוד של ניסים, בחור נחמד בשם אורי, הוביל אותנו בין המערות החצובות. רבות מהן משובצות באינספור פרטים שמוסיפים צבע, וזה פלא אמנותי יוצא מן הכלל. יחד עם ריח הים, רחש הגלים ומשבי הרוח, זו חוויה לכל החושים. החללים מתחברים בשבילים פנימיים, לפעמים צריך להתכופף, ובסוף מגיעים לבאר של מים מתוקים בעומק שישה מטרים, שאפשר לשאוב ממנה בדלי ולשתות. הכול מסותת בכפות ידיו הגדולות של קחלון. זו מלאכת מחשבת של אמן, שרק הוא יודע באמת מה עובר בראשו ובגופו, שהתעייף מהעבודה.
בין חוק לאמנות
חשוב לומר: יש חוקים במדינת ישראל, וטוב שכך, וסביר שקחלון עבר עליהם כשפלש ובנה את ביתו על המצוק לפני כחמישים שנה. לאורך השנים טענו הרשויות שהחציבה והמבנה פוגעים בסביבה החופית ושאי אפשר להמשיך להחזיק במתחם כפי שהוא. לדבריהן, המבנה הוקם בלי ההיתרים הנדרשים ועל קרקע ציבורית, וקיימת בו סכנת קריסה ממשית. גם בתי המשפט הכריעו נגד קחלון.
ובכל זאת, להרוס או לאטום מקום כזה זה מחדל של ממש, השמדה של אמנות חיה וייחודית. קחלון מבוגר ומצבו הבריאותי אינו טוב. עדיף לתת לו לחיות את שארית חייו במקום, ולהכיר בו כבר עכשיו כאמן שונה וייחודי. אפשר אפילו לעזור לו להפוך את המקום לאתר תיירות מכובד, להוקיר אותו, ובעתיד להפוך את המקום למוזיאון של ממש, לזכרו של אדם שונה, אולי קצת משונה, שעשה דבר יוצא דופן. אני בטוח שאלפי מבקרים ישמחו להגיע, ושאפשר למצוא בתוך סבך החוק סידור שכולם יהיו מרוצים ממנו, עכשיו ובעתיד.
בקיצור: אל תהרסו את מערת הצדף. יש מקומות שאי אפשר למדוד רק לפי חוק, היתר או צו. המקום הזה אוצר בתוכו יצירה, זיכרון וסיפור חיים, וגם את הזיכרון של ילד קטן שעמד פעם על חוף סידני עלי והביט בפלא שנבנה בתוך המצוק. תהפכו אותו למוזיאון, זה משתלם לכולם.
איפה עומד התיק המשפטי של "מערת הצדף"?
כפי שפורסם כבר, המשרד להגנת הסביבה הוציא צו להריסת המבנה הלא חוקי שבנה קחלון, בשל הפגיעה בסביבה החופית. בית המשפט קבע שעל קחלון להתפנות. עוד קבע כי החוק לשמירת הסביבה החופית נועד להבטיח את זכות הציבור למעבר ולמנוע השתלטות על חופים, וכי במעשיו של קחלון יש משום ניכוס של שטח ציבורי לשימוש פרטי.
ראש עיריית הרצליה, יריב פישר, תמך בהצעה להפוך את המערה למוזיאון אמנות ציבורי, אבל בית המשפט דחה את ההצעה מכמה סיבות, ובהן קשיים סביבתיים והנדסיים.
נכון לעכשיו, הפינוי מתוכנן לאחר החג, אבל ייתכן שעוד יושגו הבנות שיאפשרו לקחלון להישאר במקום לתקופה נוספת.
התרעות פיקוד העורף