האמת היא שאני לא תיירת ביפו, אני מבלה פה לפחות פעם בשבוע, ורחוב שדרות ירושלים הוא ממש לא שטח לא מוכר מבחינתי. גדלתי בתל אביב, מכירה לא מעט מהמסעדות והעסקים באזור, וכבר השתתפתי בעבר בסיורי אוכל שעברו בשדרה. ובכל זאת, הסיור הזה הצליח לחדש לי. אולי דווקא משום שהתחנות מוכרות - פתאום מגלים צד אחר של מי שעומד מאחוריהן, מי האנשים שמפעילים אותן וכמה סיפורים יכולים להסתתר ברחוב שנדמה לנו שאנחנו מכירים.
וזה בדיוק מה שהופך את הסיור למעניין. הוא לא רק אומר איפה כדאי לאכול. הוא מספר לנו מה היה כאן לפני שהאזור הפך למקום שמגיעים אליו כדי לצלם תמונה לאינסטגרם עם הרכבת הקלה שדוהרת מאחור.
מתחילים עם אבו חסן
אבל הפעם אני לא עומדת בתור לשולחן כשברקע המולה של לקוחות ומלצרים. מודי כבר דאג שהחומוס יגיע אלינו. אנחנו יושבים בשדרה, ליד המזרקה, ומתחילים לנגב. יש משהו קצת מצחיק בכך שהסיור עוד לא התחיל באופן רשמי, וכבר קשה להפסיק לאכול.
יפו של מודי
אבל עם השלווה שמרגישים רק אחרי ניגוב של חומוס טוב, אנחנו מתחילים ללכת. תוך כדי ההליכה מודי מתחיל לספר על הילדות שלו. הוא נולד וגדל בשכונת עג'מי, ביפו של תקופה אחרת לגמרי. הוא מספר שגדל בבית משותף, עם שירותים ומקלחת משותפים, ושבבניין חיו גם רבנים. באותן שנים החל הקשר שלו עם היהדות.
כילד מוסלמי הוא למד בגן יהודי, ובהמשך, לבקשתו, הוריו שלחו אותו לבית ספר דתי יהודי. במקביל הוא למד גם אסלאם. עבורו, החיבור בין שתי הדתות אינו רעיון תאורטי אלא משהו שגדל לתוכו.
וכשהוא מספר על יפו שבה גדל, התמונה הרבה פחות רומנטית מסיפורי הנדל"ן שאנחנו מכירים היום. הוא מתאר שכונה שסבלה מפשיעה קשה, עוני ומציאות שבה ילדים גדלו לתוך דברים שלא אמורים להיות חלק מהילדות. גם החיים בבית לא היו פשוטים. אביו נכנס לכלא, רכוש המשפחה עוקל, והוא מספר כיצד נאלץ להתחיל לעבוד ולסייע בפרנסת הבית.
אבל בתוך הסיפור הקשה הזה יש גם דמות שהשפיעה על המסלול שלו. מנהל בית הספר שלו, שזיהה את הכישרון שלו למתמטיקה ופתח בפניו את עולם התכנות. החיבור הזה לטכנולוגיה נתן לו הזדמנות לצאת ממעגל העוני ולבנות לעצמו עתיד אחר.
יש גם הסיפורים הקטנים יותר, כאלה שלא בהכרח הייתם מצפים לשמוע ממדריך בסיור אוכל. למשל, מודי מספר על התקופה שבה כילד היה רגיל לשמוע קריאות כמו "מחבל", ואיך לדבריו, הוא מספר בהומור, עם העלייה הרוסית, ההצקות והכינויים עברו במידה מסוימת אל העולים החדשים.
אני כבר מכירה את הרחוב, אבל פתאום אני מסתכלת עליו קצת אחרת. זו כנראה אחת הסיבות לכך שאני אוהבת סיורים מהסוג הזה: לא תמיד צריך להגיע למקום חדש כדי לגלות משהו חדש.
קבב נא באטליז
התחנה הבאה שלנו היא בשדרות ירושלים 57, באטליז הגליל. מדובר באטליז ותיק שמתמחה, בין היתר, בקבב מקורי. וכאן מקבלים את אחת הטעימות המפתיעות יותר בסיור. אנחנו טועמים את תערובת הקבב כשהבשר עדיין נא - ממש כמו טרטר משובח. את התערובת מכינים במקום, והתיבול והבשר נכנסים יחד לשקית ומתערבבים. זה מסוג הדברים שלא הייתי בהכרח בוחרת להזמין לעצמי במסעדה, אבל בסיור כזה דווקא כיף לטעום משהו שלא פוגשים בכל מקום.
יש משהו מעניין בעצירה בתוך אטליז ולא במסעדה: במקום לקבל מנה מצולחתת, רואים את חומר הגלם כשהוא עדיין בדרך להפוך לאוכל. זה פחות מלוטש, הרבה יותר מקומי - ובעיניי, בדיוק בגלל זה הוא מתאים לסיור הזה.
שווארמה עם היסטוריה
פונדק הרצל פועל כאן מאז 1969, כלומר מדובר במקום שראה כמה דורות של יפואים ותל אביבים עוברים בדלת. כיום הוא מגיש שווארמה הודו, פלאפל וסלטים, אבל ההיסטוריה של המקום היא חלק מהעניין לא פחות מהמנה עצמה.
זו גם אחת הנקודות שהגעתי אליהן לא פעם לבד, וכמו תמיד אכלתי והמשכתי הלאה. בסיור, לעומת זאת, יש מישהו שמכריח אותך לעצור ולהסתכל רגע על המקום שבו אתה נמצא, ולהבין שאתה עומד במוסד.
גבינות, לחמים וסלטים
אחרי הבשר מגיעה הפוגה ב"מחסן גבינות", בשדרות ירושלים 64. זו מעדנייה שפועלת במקום כבר כ-25 שנה, ובה אפשר למצוא גבינות מהארץ ומהעולם, לצד דגים וסלטים. כאן השולחן מתמלא בגבינות מסוגים שונים, לחמים וסלטים. אחרי החומוס, הבשר והשווארמה, זו כבר טעימה מסוג אחר לגמרי.
וגם כאן יש משהו נחמד בפורמט של הסיור. במקום להיכנס, לבחור מוצר ולצאת, אנחנו מקבלים טעימה שמאפשרת להכיר את המקום בלי להתחייב לקניות.
ולא רק אוכל
בין טעימה לטעימה מודי גם עוצר. יש מסגד, יש מבנים, יש סיפורים על הרחוב ויש אנשים. זה החלק שהופך מבחינתי את הסיור מסיבוב קולינרי לעוד משהו.
רחוב שדרות ירושלים עצמו הוא הרי חלק מההיסטוריה של יפו. בתקופת המנדט הבריטי הוא נקרא "שדרות המלך ג'ורג'", וב-1949 הוסב השם לשדרות ירושלים. עוד קודם לכן הוא עבר באזור שהיה בשולי יפו הבנויה, ולצידו התפתחה שכונת א-נוזהא.
אבל מודי לא צריך להחזיק אותנו עם הרצאה היסטורית. הסיפורים שלו הם הרבה יותר אישיים. הוא מספר על האנשים שהכיר, על הילדות שלו ועל השינויים שעברה יפו. ומכיוון שהוא עצמו גדל כאן, גם המקומות שכולנו מכירים מקבלים פתאום הקשר אחר.
מסיימים במתוקים
אחרי כל החומוס, הבשר, השווארמה והגבינות מגיע השלב שבו כבר ברור שלא באמת צריך לאכול יותר - ואז מגיעים ל-Sweet Jaffa. החנות, שנמצאת ברחוב חבר הלאומים 1, מרחק מספר פסיעות מהשדרה, מוקדשת לצד המתוק של הסיפור: שוקולדים, ממתקים ומוצרים מכל העולם. זה סיום כמעט מתבקש לסיור כזה. אחרי כשעתיים של הליכה ואכילה, אנחנו מוקפים במדפים צבעוניים ובכמות ממתקים שמחזירה לרגע את כולנו לילדות.
וזה השלב שבו הסיור מגיע לקיצו. הילדים שהשתתפו בו מתרגשים מכמות הסוכר שנגלית לעיניהם, ההורים נושמים עמוק ומבינים שלא יצאו מהחנות בלי להעמיס ממתקים בסלסילה. והאמת, עצירה באמת שווה, ולא רק בגלל המבחר הגדול, אלא גם בגלל המחירים המצוינים.
מי שרוצה להצטרף לסיור יכול למצוא באתר Travel With Modi את מועדי הסיורים הקרובים, ובהם גם סיורים מסובסדים בשיתוף עיריית תל אביב-יפו. המחיר לסיור המסובסד הוא 55 שקלים למשתתף, ובהצצה מהירה באתר ראיתי שמצוינים כבר שלושה סיורים מתוכננים החודש.
התרעות פיקוד העורף