"בשנות ה־50, כאשר מעריב היה העיתון הנפוץ ביותר במדינה, קנו אותו הקוראים משלוש סיבות עיקריות: מאמריו של העורך הראשי ד"ר עזריאל קרליבך, ההומורסקות של אפרים קישון והקריקטורות של דוש. קרליבך הלך לעולמו בטרם עת. קישון הלך לרעות בשדות זרים. דוש נשאר נאמן למעריב עשרות שנים, עד יום מותו". את הדברים הללו כתב טומי לפיד, הצלע השלישית ב"מאפיה ההונגרית" של מעריב, עם קישון ודוש.
רפי: "אבא שלי אמר, 'אני לא ימני, אני פרו־ישראלי'. היום הוא כבר היה נחשב לאיש מרכז. מצד אחד הוא תמך בכיפות הסרוגות וראה בציבור הזה כוח חיובי מאוד בעם. מצד אחר הוא כתב ליצחק רבין מכתב תמיכה בתהליך אוסלו. הוא אמר שצריך לנסות, למרות הסקפטיות, ולו רק כדי להסיר זאת ממצפונו".
רפי: "אבי לא היסס לבקר את הפרות הקדושות ביותר - הקיבוצים, מפא"י, השלטון וקק"ל. את הכל עשה מתוך אהבה גדולה למדינה. אומנם בישראל הוא מתח ביקורת על המדינה, אבל בחו"ל הוא שימש חומת מגן על ישראל ולא היסס לומר לאנשים שהם מעבירים ביקורת חד־צדדית ומוטה. לא היה אכפת לו לומר את אשר חשב, עד כדי כך שבמעוזי השמאל באירופה לא הזמינו אותו יותר. הם לא אהבו את הגישה שלו".
רפי: "ירשתי מאבי את היכולת להתבונן על דברים בצורה עמוקה. לא להיתפס לססמאות ולא להתבייש לנפץ מיתוסים. אני מסוגל להגיד דברים שהם לא חלק מהקונצנזוס".
מיקי: "אני בחרתי במודע לא להתעסק באותם תחומים. קיבלתי ממנו יותר את תפיסת העולם מאשר את תחומי העשייה".
דניאלה: "קשה היה למרוד בו מכיוון שהוא היה יוצא דופן כל כך ומסור לילדיו. הוא העשיר אותנו מבחינה תרבותית, נסע איתנו לחו"ל, הייתה בו פתיחות וידע ספרותי ותרבותי עצום. היינו הגיבורים של השכונה עם התקליטים שהוא הביא לנו".
"אני מאמין שהוא היה מתמוגג מהמצב ולא מפסיק לכתוב. בטח היה נהנה לצייץ בטוויטר במקום לחבר מאמר. אבא היה אומר: 'זוהי ארץ שבה לכל אזרח שמורה הזכות להגיד את דעתו, אבל אין חוק המחייב להקשיב'".
מיקי: "הוא נהג לשמור על שרוליק בן 14־15, כי זו הייתה מדינה בגיל ההתבגרות. ואף שעברנו פרק זמן לא מבוטל, מבחינה מנטלית אנחנו ילדותיים קצת. אולי הוא היה מבגר אותו, כי בכל זאת עברנו כמה חוויות, אבל משאיר אותו בשנות העשרה. אולי היה מצייר אותו עם סמארטפון בכיס".
התרעות פיקוד העורף