יש לי קרוב משפחה שעבד פעם בקומברס, עוד כשהייתה שם נרדף להייטק. בכל פעם שהייתי פוגשת אותו, הבטתי עליו בהערצה. הנה הוא, המוצלח במשפחה של כותבים, משוררים וחולמי חלומות, שהצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית הכלכלית. הנה האיש שתהיה לו דירה ופנסיה, ואם יקרוס לו המחשב באמצע מצגת, יעמוד בדלת שליח עם לפטופ חלופי, סביר להניח של אפל.
מאז בועת ההייטק התפוצצה, חברות נסגרו, ואנשים פוטרו, ובחלל שנוצר נולדה אומת הסטארט-אפ. סטארטאפיסטים נחלקים לשניים: יזמים שעובדים כמעט בחינם ואלה שבגיל 30 כבר עושים את הכסף הגדול. לעבוד בסטארט-אפ קטן זה קצת כמו לעבוד בעיתונות, רק עם עתיד.
כשהגיעה הקורונה, היא השאירה אבק לבעלי המקצועות היציבים יחסית. באופן אירוני העיתונות הפכה למקום עבודה חיוני, והופ גם ההייטק פרח שוב.
החברים שלי ששרדו בהייטק, עברו לעבוד מהבית. ובעוד אני מנסה להילחם עם אינטרנט מקרטע ומסך טלפון מנופץ שאי אפשר לתקן, החיים שלהם הפכו לספא. אבזור טכנולוגי, פיצות לילדים המשועממים בכל צהריים וגם הופעה של עדי אשכנזי בזום, כדי שלא יהיה משמים להתעסק רק באלגוריתמים. ואני? צפיתי במשה בר סימן טוב וגירדתי מהקירות השראה לכתיבה.
מבט מהצד במערך התומך של חברה שדואגת לעובדיה שסגורים בין ארבעה קירות, צבט לי קצת, אבל לא יותר. אולי כי אף פעם לא חיפשתי באמת כלוב של זהב, ורציתי רק ללכת אחרי הלב. בסופו של דבר, אני חיה בשלום עם הבחירה שלי במקצוע שהוא הגשמת חלום ילדות, למרות העתיד המעורפל.
בשנה האחרונה יוצא לי לעסוק במסגרת המוסף הכלכלי שלנו בענייני הייטק. מתברר שהבועה הנחשקת סובלת ממחסור חמור בעובדים, והדרישה רק הולכת וגוברת. כמעט בכל ראיון שעשיתי מישהו ניסה לגייס אותי לתפקיד, בתוספת פרסומות שמשכנעות לעשות הסבה מקצועית, לא על חשבוני כמובן. וכן, זה בסדר מבחינתם שאין לי שמץ של מושג איך יורדים שורה באקסל.
יש לי חברה טובה שעסקה בתוכן במשך שנים עד שהחליטה שדי לה. היא התכוונה להביא לעולם ילד לבד, והבינה שלפני שתעשה את המהלך משנה החיים הזה היא חייבת עבודה קבועה. אחרי כמה ראיונות מתישים היא ציינה בפניי שעם כל הפתיחות לאנשי התוכן, בהייטק היא תמיד תרגיש אנדרדוג מבחינה טכנית. כישורי הטכנולוגיה שלך לעולם לא יהיו טובים מספיק, אמרה, והאנגלית שחשבת שמשרתת אותך יופי בניו יורק, נחשבת לבינונית במובנים מקצועיים.
אני יודעת מה זה HR ו-UX/UI, ויש לי אנגלית טובה מהמקלחת, אבל אני חייבת להשתמש ב"גרמרלי" למשימות רשמיות. ובכל זאת, אם אהיה בהייטק, תמיד יהיה לי מחשב חדש ולא אצטרך להתלבט אם לרכוש אייפון 13 או לא. ויש להם סיבוס, וסיבוס זה אחד הדברים שכל אחת צריכה, גם כשהילדים נמצאים שוב בבידוד ואין לך שנייה לבשל ובמיוחד כשאת חולה.
השבוע זה קרה לי. הגרון גמר עליי והבנתי שאם אני לא מורידה הילוך, אני חוטפת דלקת ריאות. במקרה כזה כעצמאית אני עלולה להפסיד רבע משכורת וממשלת העלק שינוי דחתה כל חוק שיכול לסייע לנו. המקרר היה ריק, והראש התפוצץ מישיבה מול הפגישות שעברו לזום. אז חיברתי את המחשב לטלוויזיה ועבדתי מהמיטה.
את הייטקיסטית בלאי עם כל הפסיליטיז רק בלי הכסף, ציינה חברתי, שעובדת בחברה שאין לה שם בעברית. מתוך רחמים על מצבי היא החליטה לפנק אותי בעזרת הכרטיס המתוקצב שלה, שהוא כמו כרטיס כניסה למועדוני ספא של העשירים הבריטים בספרד. וכך, במשך יומיים הגיעו אליי הביתה משלוחים מהסופר ומהירקן. בקבוק יין לנחמה וערימות של טישיו וגם ארוחה שכללה מרק עוף. הרגשתי שאני לא לבד.
מדהים שבהייטק יעשו הכל כדי לאפשר לך את הנוחות המקסימלית כדי שתוכלי להתרכז בעבודתך החשובה, שתכניס להם הרבה כסף. ובין ישיבה לישיבה תוכלי לפתוח את הדלת לשליחים ולהביט על קבצים בשלושה מסכי ענק עם רזולוציה שלא מכאיבה לעין.
אחרי חופשת ההייטק הקצרה והמפנקת שלי, הבנתי שלמרות הכל, אני לא בנויה להיות בורג קטן במערכת גדולה. אומנם יציבות חשובה לי, אבל לא אמצא אותה במערכות יחסים או בקריירה. וכדברי גורו "שקר כלשהו", היציבות, כמו השקט, צריכה לבוא מתוכי.
בכל זאת, אני לא הטיפוס שעולה על קורקינט חשמלי, עם תיק על הגב שבו לפטופ דק (אף שזה חלום חיי!) והרבה קובצי אקסל. אני גם לא שני מ"חתונמי". בניגוד אליה, אני אוהבת שהאוכל מגיע עם שליח בלי להתקמצן על דמי משלוח. מצד שני, אני יודעת שאמות אם כל הטקסטים שלי ייכנסו לאקסלים, אם יכניסו לי ישיבות סטטוס ללו"ז, ואם אצטרך לדבר על חוויות משתמש בקיצורי קאפס לוק. בינתיים יש לי רק deadline, קו המוות, שדווקא עושה אותי די מאושרת.