48 שעות – זהו פרק הזמן שבו הקואליציה צפויה לעבור סחרור קשוח, שבסופו יוכרע: האם המשבר נפתר (לעת עתה), או שמספין פוליטי הוא הופך למציאות פוליטית – ואכן החלה ספירה לאחור.
ההחלטה החרדית נתלית לכאורה בשינויים מהותיים שנעשו, לטענתם, ברגע האחרון בנוסח החוק – סעיפים שנוספו או שונו, הסתייגויות משפטיות שנכפו, ובעיקר סעיף אחד מעורר רגישות: הדרישה כי בחורי ישיבה יזדהו באמצעות טביעת אצבע. מבחינת החרדים, זוהי לא רק פגיעה טכנית – אלא סמלית וערכית.
אך הדילמה כאן גדולה הרבה יותר מהוויכוח הטכני על הסעיפים, היא נוגעת לשאלות הליבה של הזהות הישראלית. בשעה שמדינה שלמה עוצרת נשימתה לעוד "הותר לפרסום", לעוד שלושה לוחמים שנפלו בעזה – דווקא ברגע זה, ולא אחר, קמה סיעה קואליציונית ואומרת: איננו יכולים להישאר. כמה סימבולי.
ולכן השבר אינו פוליטי בלבד – אלא מוסרי ורגשי. קשה להכיל את הפער בין אלה שמוסרים את נפשם למען ההגנה על המדינה, לבין אלה שמסרבים אפילו לעמוד ליד השער.
האם זו תחילתה של סופה של הממשלה? ייתכן. האם זה רק מהלך טקטי לצורך מיקוח טוב יותר? ייתכן גם זאת. בכל מקרה, דבר אחד בטוח: חוק הגיוס, גם אם יימצא לו פתרון קוסמטי במאמץ־על של נתניהו הקוסם, מסמל את סיום דרכו של "גוש ביבי". יש כאן קואליציה שמורכבת ממחנות שאינם מוכנים עוד לוותר – כל אחד מהצד שלו של המתרס. כל היתר – עניין של זמן בלבד.
התרעות פיקוד העורף