הוא מתאר תמונה קשה של ילדות בצל פחד מתמיד: "אני זוכר את עצמי כילד יושב בפינה, מנסה לנחש אם הפעם זה ייגמר רק בצעקות או שיישמע גם רחש חד של משהו נשבר. עכשיו אני מבין כמה הילד ההוא נשא עליו יותר מדי. לפעמים אני חושב שאם לא היה המצב הביטחוני, אולי ההורים היו מוצאים כוח להחזיק אחד את השני במקום לקרוס זה על זה".
פי שניים דיווחים על אלימות במשפחה מפרוץ המלחמה
אחת התופעות המטרידות ביותר היא שילדים החווים אלימות בבית לעתים קרובות הופכים ל"בלתי נראים" במערכת החינוך. ויסמן-גנץ מתארת כמה דפוסי התנהגות אופייניים: "יש ילדים שמנסים לא להיראות. הם שקטים, מסוגרים, מתחבאים בפינות הכיתה. מורים לעתים מתעלמים מהם מכיוון שהם 'לא מפריעים'. בקצה השני נמצאים ילדים שמגיבים בתוקפנות, התפרצויות רגש או התנהגות אימפולסיבית. הם מחצינים את הכאב הפנימי. ילדים רבים לוקחים על עצמם אחריות לא תואמת לגילם - דואגים לאחים קטנים, מנסים 'לתקן' את המצב בבית או להגן על ההורה הנפגע".
פחות פונים לעזרה והעירנות לסימנים קריטית
יוזמת "קווים אדומים" עובדת יחד עם הארגונים שפועלים בנושא כדי לגבש תוכנית עבודה מערכתית ואסטרטגית סביב מניעת אלימות בזוגיות והשפעתה על ילדים ונוער. "המטרה היא להביא לצמצום תופעת האלימות בזוגיות, בדגש על היבטים של מניעה ואיתור מוקדם עם כלי פעולה פרקטיים" אומרת רובין-קופר, "הסיפור של ליעוז הוא תזכורת כואבת לכך שמאחורי כל ילד שנכנס לכיתה עשוי להסתתר עולם של כאב. זוהי קריאה לכולנו - הורים, מורים וחברה - להיות ערניים, רגישים ומוכנים להושיט יד." ליעוז עצמו מסכם: "הילד ההוא שהייתי צריך מישהו שיראה אותו. שיבין שמשהו לא בסדר. שיהיה מקום בטוח בעולם שכולו מלחמה".
התרעות פיקוד העורף