יש לי ילדה בת 5 ותינוק בן שנה. הילדה לא מסוגלת להעסיק את עצמה לדקה. כל היום היא מנדנדת שמשעמם לה, ואני במתח מתמיד. איך עוברים את היום בלי להתמוטט?
"את צריכה לייצר מציאות שבה בתך לא צמודה לך לרגל. זה לא יקרה מעצמו - את צריכה ליצור את המצבים האלה. קחי אותה לחברות, הזמיני בייביסיטר, או בקשי מהסבתות לקחת אותה פעם בשבוע לסרט, לגינה, או אפילו לנסיעה סתמית ברכבת. ילדים אוהבים רכבות. בנוסף, רדי בכל ערב לגינה עם שני הילדים. זה אומר שהכביסות והבישולים יחכו ללילה, אבל זה גם ילמד את הילדה שיש מצבים שבהם את לא 'לרשותה', אלא במרחב המשותף. אל תפחדי לשחרר את האחיזה - זה לטובת שתיכן".

העברנו את התינוק בן החצי שנה לחדר של הגדולה בת השנתיים וחצי. הוא צורח ואנחנו מרדימים אותו על הידיים כדי לא להעיר אותה. האם כדאי להפריד ביניהם עד שילמד להירדם לבד?
"לא, לא ולא! אל תפרידו. הטעות שלכם הייתה מלכתחילה, כשניסיתם 'לא לקלקל' לגדולה את השינה, ובדרך קלקלתם לתינוק את הרגלי השינה. בבית חי ודינמי מותר שהשינה של הגדולה תופרע לכמה ימים. הסבירו לגדולה שעד שאחיה ילמד להירדם, זה המצב. זה שיעור חשוב באחריות משפחתית ובהקרבה למען האחר. ככה בונים יחסים במשפחה. אל תילחצו - אף אחד לא מרדים ילד בן 3 על הידיים, זה יעבור. תחליטו שאתם מעבירים מסר של 'נרדמים לבד', גם אם יהיו כמה לילות קשים. אל תברחו מהמציאות, התמודדו איתה".

מאז שנולד בני הקטן, לפני שלושה חודשים, הבן הגדול צועק כל הזמן. אנחנו מעניקים לו המון תשומת לב וזמן איכות, אני מסבירה לו שוב ושוב שזו לא הדרך, וכלום לא עוזר. איך גורמים לו לדבר בשקט?
"את צריכה להבין שהילד שלך נמצא בטלטלה. עד לפני שלושה חודשים הוא היה התינוק של הבית, ופתאום מישהו תפס את מקומו. כשאורחים באים, הם רצים לתינוק. הילד שלך פשוט דואג למקומו בלב שלך. הוא אוהב את אחיו, אבל איתך הוא בודק גבולות - והוא גילה טקטיקה מנצחת: כשהוא צועק, את מגיבה. כשאת גוערת בו, או מסבירה לו 'שזו לא הדרך', מבחינתו זה רווח פסיכולוגי אדיר. הוא מקבל ממך נאומים, שיחות ותשומת לב מלאה, גם אם היא שלילית. הפסיקי להסביר. הסברים הם דלק לצעקות. ברגע שהוא יבין שהצעקות לא משיגות לו 'שיחה עם אמא', הוא יפסיק. לוקח זמן לשנות הרגל, אבל השקט יגיע רק כשהוא יבין שהצעקה אינה משתלמת".

בני בן ה-6 וחצי חווה התפרצויות זעם קשות: בוכה, בועט בדלתות ומשליך חפצים. אני מנסה לדבר איתו אך ללא הצלחה, ולרוב זה נגמר בוויתור שלי ובחיבוק. האם להתעלם, או להמשיך לדובב אותו?
"קודם כל, בואי נעשה סדר: לא מתעלמים מילד בהתקף זעם. הילד שלך נמצא באטרף פנימי. הוא לא יודע לעזור לעצמו והוא מחפש מי שיציל אותו מהתהום הזו. אי-תגובה אינה התשובה כאן. הזעם נובע מתסכול עמוק. ככל שהילד חכם יותר, התסכול גדול יותר. ברגע אחד הוא מבין שהפנטזיה שלו לא תתממש, והוא לא יודע איך להמשיך הלאה. התפקיד שלנו כמחנכים הוא להכשיר אותו לעולם האמיתי, ושם התפרצויות כאלה לא מקובלות.מה עושים? ברגע נעים ושקט, שבי איתו. תגידי לו: 'אני רואה שאתה כועס מאוד ואני רוצה לעזור לך. אני לא יכולה למנוע ממך לכעוס, גם מבוגרים כועסים, אבל בוא נחשוב איך אפשר לכעוס בשקט. אולי חיבוק יעזור? אולי כוס מים?'. המסר חייב להיות ברור: אני אוהבת אותך ואני פה בשבילך, אבל ה'לא' שלי נשאר 'לא'. אל תדברי איתו בזמן ההתקף על ה'למה', הגורם לא מעניין. מה שחשוב זה ללמד אותו שההתנהגות שלו אינה הדרך הנכונה להתמודד עם תסכול".

יש לי שלושה ילדים (11, 9, 7) שפשוט לא מקשיבים לי. הנעליים זרוקות, המגבות על הרצפה, והצלחות נשארות על השולחן. אני מבקשת 20 פעם, ובסוף אוספת בעצמי. במיוחד הגדול פשוט מתעלם. מה לעשות?
"הגדול בגיל ההתבגרות. מבחינתו את 'חופרת', נולדת זקנה והסמארטפון שלו הרבה יותר מעניין מהדרישות שלך. זו הפונקציה של הגיל שלו. אבל הבעיה האמיתית היא שאת הפכת לכרוז. את מדברת, והם לומדים שמילים לא עולות להם ביוקר. ילדים לא לומדים מנאומים, הם לומדים מתוצאות. שבי איתם ותגידי: 'נמאס לי להיות כרוז. מהיום אני לא אומרת דבר יותר מפעם אחת. יחסים זה דבר הדדי: אתם עבורי ואני עבורכם’. ומה זה אומר בפועל? אם ביקשת מילד לאסוף נעליים, והוא התעלם, את לא מבקשת שוב. כשהוא יבקש דבר - את משיבה ברוגע בשלילה. כשהמחיר של חוסר ההקשבה יהיה אובדן ה'שירותים' שאת נותנת להם, הם יתחילו להקשיב. חד וחלק".

עריכה: עופרי גליכמן-כהן

"משעמם לי!": המשפט שהורים לא מצליחים לברוח ממנו - והטעות הגדולה

למה הילדה לא מסוגלת להעסיק את עצמה | איך הבת תישן כשהתינוק צורח | ומדוע הילדים לא מקשיבים לאמם?