ישראל היא נמר פצוע מאז אסון 7.10, כזה המלקק את פצעיו תוך כדי מלחמה על הצדקת קיומו וצדקת דרכו כבר שנתיים ותשעה חודשים. אבל הפצעים הם לא רק פצעי הגאווה הלאומית, המחדל המדיני והביטחוני והאתוס הביטחוני שנשבר לעד, אלא גם ובעיקר פצעים של נפש. המלחמה הארוכה בתולדות ישראל השפיעה ומשפיעה לא רק על הלוחמים ועל האזרחים שנפגעו ממנה ישירות, אלא על כולנו במידה כזאת או אחרת ואם כולנו מושפעים ממנה, הרי שגם הילדים שלנו מושפעים.
לצד תופעות מעוררות השראה של סולידריות חברתית שבין היתר בני נוער אחראים להן, בניגוד גמור לדוגמה הרעה מצד ממשלת המחדל הרעילה שלא השכילה לאחד את החברה הישראלית סביב המלחמה אלא רק החמירה במהלכה את הפילוג והשנאה בתוכנו. לאווירה הקשה יש תוצאות הניכרות בכל שדרות החברה והן מורגשות גם בבתי הספר - האלימות עלתה, המצוקות הנפשיות גדלו, הבדידות הרימה ראש.
למערכת החינוך יש תפקיד קריטי בתקופה הקשה והממושכת הזאת אבל לצד גילויי גבורה ממש מצד עובדי הוראה ותלמידים כאחד, מערכת החינוך נמצאת באחת התקופות הקשות בתולדותיה עם שר פופוליסט ודמגוג, פוליטיקאי קטן ואיש ביצוע קטן עוד יותר שדרדר את המערכת לעבר פי פחת של רדיפה פוליטית, תופעות נפסדות של "אח גדול" והרשימה ארוכה.
ערב סיום שנת הלימודים השלישית בתוך מלחמת 7.10 על נגזרותיה ושלוחותיה, מוצאים עצמם אנשי חינוך תוהים כיצד אפשר לשלוח את התלמידים לחופשת הקיץ במצב כל כך שביר כשבתי הספר לא מסוגלים לתת את המענים הרגשיים-פסיכולוגיים הבסיסיים ביותר. התקינה, התקציבים, ההשקעות של משרד החינוך בתחום הייעוץ החינוכי לא עולים בקנה אחד עם הצרכים המתרבים וגם בגזרה הזאת, עובדי ההוראה מופקרים. הילדים שלנו מופקרים.
"נקודת שפל חסרת תקדים"
אחת הבעיות המרכזיות היא מחסור חמור במענים, במיוחד בגילאים הצעירים. מספר המסגרות הייעודיות מצומצם, רשימות ההמתנה ארוכות, והמערכת מתקשה לתת רצף טיפולי אמיתי. במקרים רבים, בית הספר הופך למקום שמחזיק את הנערים והנערות, גם מעבר לשעות הלימודים, מתוך הבנה שהקשר הוא מה שמונע הידרדרות למצבי סיכון.
חשוב להבין: צורך בתמיכה נפשית יכול להופיע באמצע החיים אצל כל משפחה, ללא קשר לרמה הסוציו-אקונומית או הסביבה התומכת של הילדים: "המציאות הישראלית המורכבת, המעודדת כוחנות והישגיות מצד אחד ונתונה במצב מלחמה קיומי מצד שני, עלולה להביא גם את התלמידים הנורמטיביים והמצליחים ביותר למצוקה נפשית קשה", מדגיש קובי.
ילדים ללא מקום במסגרת מתאימה חוזרים לבית ספר שלא ערוך לסייע להם
"האתגרים המערכתיים אקוטיים: קיים מחסור חמור במורים לחינוך מיוחד ובאנשי טיפול, והתגמול המועט רק מעמיק את המשבר. אומנם בתי הספר הכוללניים לאוכלוסייה זו יכולים לתת מענה טוב יחסית למופנים אליהם, אך מספרם מצומצם", הוא מסביר. "כמו כן, בשל מחסור חמור במסגרות המשך, פנימיות ומקומות פנויים במחלקות אשפוז - שבהן רשימות ההמתנה נעות כיום בין חצי שנה לשנה תמימה - ילדים הזקוקים למענה הוליסטי יותר נשלחים חזרה למסגרת החינוכית, שנותרת לעיתים ללא כלים מספקים, ללא ליווי פסיכיאטרי רציף ובלי יכולת לתת מענה אמיתי למצוקות הקיצוניות".
למצוקה המערכתית נוסף מחסום הבושה. לאחרונה נשמעו אמירות מצד נבחרי ציבור המשתמשים בטיפול רגשי ובתרופות פסיכיאטריות ככלי לניגוח וכביטוי לגנאי. "זוהי 'יריקה בפרצוף' עבור כל תלמיד הנאבק בסטיגמה ומסתיר את קשייו", אומר קובי. "עלינו לומר בקול ברור: טיפול תרופתי ורגשי אינו מבייש. אלו כלים מצילי חיים המאפשרים צמיחה ותפקוד".
הפתרונות - בשינוי סדרי עדיפות לאומיים במשרד החינוך
לדבריו, הפתרון דורש שינוי סדרי עדיפויות לאומי, תוך התמקדות בחיזוק הכשרה ותגמול הולם לאנשי חינוך וטיפולים מקצועיים מחד והגברת המענה בתוך מערכת החינוך הרגיל מאידך. "יש לפתוח מסלולי הכשרה ייעודיים במכללות ולהקנות גם לצוותים בחינוך הרגיל כלים לזיהוי והתמודדות עם קשיים נפשיים - עוד בשלב ההכשרה. במקביל, יש לקדם למידה מבתי הספר הכוללניים ולהרחיב את המענים הניתנים בתוך בתי הספר הרגילים - שיחות פרטניות, טיפולים רגשיים והתאמות אישיות - כדי לשפר את המסוגלות של כל מורה בכיתה הרגילה ולתת מענה ראשוני עוד בתחילת המצוקה על מנת למנוע הידרדרות".
"יש לקדם גם תוכנית לאומית רב-שנתית להכשרת פסיכיאטרים עבור ילדים ונוער ולבסוף, יש לחזק את הקשר בין מערכות החינוך, הבריאות והרווחה ליצירת עבודה מערכתית מתואמת", מדגיש סדובסקי. "עלינו לחזור ולהעמיק ב'שפה הרגשית' בתוך כותלי בית הספר, במקום מרדף בלתי פוסק אחרי הישגים טכנולוגיים. החוסן שאותו מעלים על נס בזמן מלחמה, חייב להיות מחוזק קודם כל בימי שגרה. רק מעטפת טיפולית נכונה בקהילה תאפשר לכל ילד המתמודד עם אתגר לגדול ולהיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו. הגיע הזמן להפסיק להסתכל לצד. הנפשות של ילדינו תלויות בכך".
התרעות פיקוד העורף