אני מאוד מתרגשת עם סיום התיכון, לקראת הצעד הבא בחיים שלי. אבל כשאני מסתכלת לאחור על השנים האלה, אני מבינה שבני הגיל שלי כמעט לא ידעו מה זו תקופה שקטה באמת.
במלחמה מול איראן זה הפך לפחד אחר. אין לנו מקלט בבית. בכל סבב גילינו מקלט קצת יותר קרוב, אבל בסבב הראשון המקלט הכי קרוב היה במרחק שמונה דקות הליכה. זה נורא קשה.
בגלל המצב, יציאת המשלחת לארצות הברית, שהייתי אמורה להיות בה מטעם ארגון ההסברה “StandWithUs", בוטלה ברגע האחרון. היינו אמורות לפגוש תלמידים אמריקאים, לעשות הסברה, וזה לא יצא לפועל. זה היה אחד הפספוסים הגדולים שחוויתי השנה.
מה שעזר לי להתמודד עם כל האתגרים האלה, מהקורונה ועד המלחמה, זה פשוט להישאר תמיד בעשייה ובפעולה. בקורונה שמרתי על מסגרת דרך הגשת מטלות, ובמלחמה יצאתי להתנדב. המסר שלי למי שעולה עכשיו לתיכון הוא למצוא את האנשים שאתם אוהבים, למצוא את הפעילויות שאתם נהנים מהן, ולראות איפה אתם יכולים לתרום ולשמח אחרים. בסוף, תמיד יש מישהו שקשה לו יותר מאיתנו. כשאתה עוזר לאחרים, אתה הופך את המצב לקצת יותר טוב.
אני מסיים את התיכון ברגשות מעורבים מאוד. מצד אחד, לסיים את התיכון זה הדבר הכי עצוב בעולם, כי אני כל כך אוהב את המקום הזה וכיף לי פה. מצד שני, זה סיום של פרק שלם בחיים שלי. אני קצת מפחד ממה שיקרה בשנה הבאה, אבל במקביל גם ממש מחכה להתחיל אותה.
כשאני מסתכל לאחור, אני לא זוכר אפילו שנה אחת של שגרה רציפה. עברנו שש שנים מטורפות לגמרי. בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמלחמה הייתי מפונה מהבית במשך שנה שלמה למדרשת בן־גוריון. זה לא תמיד היה פשוט, אבל המציאות הזו מחשלת בצורה בלתי רגילה.
מדהים לראות שלמרות 7 באוקטובר, למרות המלחמות מול איראן, למרות הקורונה ולמרות כל המשברים – הנה אנחנו פה, חוגגים את סיום כיתה י"ב. בסופו של דבר, אין משהו שהוא יותר חזק מאיתנו, ופשוט מדהים לגלות את זה על עצמנו.
בתוך כל הסמטוחה של השנים האלו, מה שעזר לי יותר מכל היה המשפחה שלי. לצד זה, המעטפת של בית הספר אדם ואדמה ממש הצילה אותנו. בשני סבבי התקיפות של האיראנים המורה שלנו לספורט הגיע פיזית לכמה חבר’ה מהאזור כדי להעביר לנו שיעור. הוא עלה איתנו לזומים, נתן לנו משימות, וזה היה הרבה מעבר לעוד שיעור ספורט רגיל. זה נתן לנו ודאות. נתן את התחושה שלא חרב העולם, שהכל בסדר ושאפשר להמשיך הלאה. הוא העניק לנו המון שקט ורוגע כשהכל מסביב רעד.
המסר שלי למי שעולה עכשיו לי"ב הוא תמיד לתת הכל ולשאוף להיות הכי טובים במה שעושים. אבל מעבר לזה, הכי חשוב לראות את החיים בטוב. הדרך שבה תיגש לחיים היא הדרך שבה הם ייראו לך. לא משנה כמה קשיים או משברים יהיו בדרך, אם תסתכל על הדברים בצורה טובה, אתה תראה ותחווה את הטוב. בסופו של דבר, הכל תלוי בגישה שלך.
אני יכולה להגיד שלא הייתה לי אפילו שנה אחת נורמלית של לימודים רגילים. זה אבסורד. גם ביסודי היו מבצעים ומלחמות, אחר כך הגיעה הקורונה, אחר כך שביתות, אחר כך המלחמה, ואז גם איראן. זה פשוט לא הגיוני.
מצד אחד, אני מסתכלת על כל מה שעברנו ומאמינה שיש לזה סיבה. אני באה מבית דתי, ואני באמת חושבת שאם עברתי את כל הגלגולים האלה בגיל שלי, כנראה הייתי אמורה לעבור אותם. אני גם יודעת שהצלחתי להתמודד איתם. זה לא משהו ששבר אותי או הוציא אותי מאיזון בצורה שלא הצלחתי לחזור אליו.
עבדתי קשה מאוד בלימודים. אני תלמידה טובה, הציונים שלי גבוהים ואני עושה הרבה יחידות לימוד. היה לי חשוב שחוסר היציבות הזה לא יזיז אותי מהמטרות שלי. ובתוך כל הטלטלות היו גם רגעים שאפשרו לעצור רגע, לנשום, לצאת מהלופ הקבוע של לקום כל יום לבית הספר ולחזור הביתה.
לצד זה, אני גם מרגישה שלא נותנים מספיק הד למה שאנחנו עברנו. אלה לא דברים רגילים. בכל פעם שמסתיים משבר, כולם מיד חוזרים לשגרה כאילו שום דבר לא קרה. היו שביתות מורים, כל שנה לא ידענו אם פותחים את שנת הלימודים או לא. לפעמים הודיעו בלילה, וברגע אחד חזרנו לשגרה. אני מבינה את הרצון של מערכת החינוך להחזיר אותנו למסגרת, אבל לפעמים נדמה שלא עוצרים רגע כדי להבין איזה טלטלות אנחנו עוברים. זה לא פשוט גם להתמודד עם חוסר ודאות מתמשך וגם לעמוד בכל דרישות הלימודים.
חשוב לי לציין שבאולפנה שבה למדתי יש אנשים שבאמת היו שם בשבילנו. המחנכת שלי, ההנהלה וכל הצוות ליוו אותנו לאורך הדרך. למשל, בבגרות במתמטיקה הרגשתי שלא הייתי מוכנה מספיק בגלל מה שקרה עם איראן. אפשרו לי לגשת למועד שני ונתנו לי את כל התמיכה שהייתי צריכה.
אם יש משהו שהייתי רוצה להגיד למקבלי ההחלטות, זה שהסיפור הזה עדיין לא נגמר. אני לא חושבת שאני הי"בניקית האחרונה שתסיים שש שנים כל כך מטלטלות. צריך להקשיב לנו יותר, להבין את הצרכים שלנו ולזכור שלא קל לתלמידים ללמוד ולהצליח כשהם חיים בחוסר ודאות מתמשך.
ובכל זאת, אני גאה בדור שלנו. הרבה אוהבים לקרוא לנו “דור הטיקטוק", אבל זה פשוט לא נכון. עברנו דברים שאף דור לא חווה בצורה כזאת, והתמודדנו איתם כמו גדולים. סיימנו בגרויות, המשכנו להצטיין, המשכנו לחלום ולהתקדם. אני באמת חושבת שמגיע לדור שלנו צל"ש.
כשמסתכלים לאחור על הלימודים מרחוק ועל כל החוויה הלא טבעית הזו, אני מבין שזה משהו שלא כל אחד יעבור בחיים. זו נקודה שממנה אפשר רק לצמוח.
שמעתי מכמה מבוגרים שאם הדורות הקודמים היו צריכים להתמודד עם רצף כזה של קורונה ומלחמות, ייתכן שהם לא היו עוברים את זה כמונו. המסר שלי לכל תלמידי י"ב שמסיימים עכשיו הוא שיהיה לכולם חופש מדהים והצלחה בהמשך החיים האמיתיים. שכל אחד ימצא את הדרך שלו, והכי חשוב – שלא יוותרו לעצמם בחוץ, בדיוק כמו שלא ויתרנו לעצמנו כאן.
התחושה בסיום התיכון היא בעיקר מבלבלת. בשנים האחרונות איבדנו לגמרי את תחושת הזמן. הכל עבר מוזר עם הקורונה, המלחמות וכל מה שקרה. זה לא היה נורמלי, וזה שיבש לנו את הלו"ז לחלוטין. עכשיו אני לא באמת יודע איפה אני עומד. בעוד רגע אני כבר מתגייס, ולעבור ישר מהמציאות הזו לשם זה שינוי דרסטי.
מה שעזר לי להתמודד עם כל האתגרים האלה היה המקום שאני נמצא בו. למדתי בכפר נוער, ויש פה מעטפת ענקית של תמיכה, אנשים שעוזרים תמיד וסביבה מאוד חברתית. לא חוויתי את השנים האלו כמו נער תיכון רגיל. כל הזמן היו סביבי אנשים, וגם כשמערכת החינוך למדה מרחוק, עדיין החזקנו יחד את כל הדברים שקשורים לכפר. זה מה שהחזיר לי את הפוקוס ועשה לי טוב. לצד הבלבול, יש בי גם הרבה התרגשות עם סיום התיכון. מעניין אותי מאוד מה העתיד צופן לי. אני אוהב שינויים בחיים, ואוהב להתפתח, אז אני מחכה לזה.
לפעמים קשה לאנשים מבחוץ להבין את הדור שלנו, בני ה־18. אף אחד מהמבוגרים לא היה בסיטואציה שמצאנו את עצמנו בה. אני לא חושב שהיו דברים כאלה בעבר – שסוגרים אותך, למשל, לשלושה חודשים בבית בקורונה, בלי לראות חברים ובלי יכולת לצאת. ברור שזה פוגע בהתפתחות, אין מה לעשות.
ובכל זאת, עמדנו בזה. אני חושב שהקושי הזה הפך אותנו למיוחדים. אנחנו מבינים אחד את השני ויש לנו המון מה להציע, גם אם לפעמים קשה לנו להוציא את זה לפועל. למרות הכל, אני רואה עתיד מוצלח מאוד לדור הזה. אני בכלל לא חושש. אומרים לנו שאנחנו דור העתיד? אני בטוח שנעשה פה דברים גדולים.
התרעות פיקוד העורף