לדבריה, המענה אינו בהכרח יצירת מרחב נפרד לכל ילד, אלא תכנון שמאפשר בחירה. לצד חללים פתוחים ומשותפים ניתן ליצור פינות שקטות ואינטימיות, אזורים לעבודה בקבוצות ומקומות המאפשרים לילד להתבודד לרגע. "המטרה היא לייצר מגוון אפשרויות מבלי שאף ילד ירגיש שהוא 'האחר'", היא מסבירה.
גם הצרכים של התלמידים משתנים לאורך שנות הלימודים, ולכן, לדברי זיו, קשה עוד להסתפק במודל של כיתות גנריות המחוברות במסדרון. בית הספר החדש נדרש להיות גמיש ולהשתנות בהתאם לגיל, לפעילות ולאופי הלמידה.
לא רק כיתה: גם המסדרון, המדרגות והחצר הופכים למרחב למידה
"בבית ספר שתכננתי באירופה יצרנו חללים שניתן לחבר ולפצל בהתאם לצורך", מספרת זיו. "גם המדרגות, החלל המרכזי, אולם הספורט והמפגש בין הפנים לחוץ הפכו לחלק מחוויית הלמידה. הרעיון הוא שהלמידה לא מתחילה ונגמרת בדלת הכיתה".
התפיסה הזאת משנה גם את האופן שבו מסתכלים על השטחים שבעבר נחשבו בעיקר למעברים. מסדרון יכול להפוך למרחב מפגש ועבודה, מדרגות למקום להתכנסות, והחצר והטבע שסביב בית הספר יכולים להשתלב ביום הלימודים במקום להישאר מחוץ לו. "בית הספר הוא בית שני לילדים. זה צריך להיות מקום שמעניק ביטחון ושייכות, אבל גם מאפשר עצמאות, תנועה, בחירה וגילוי. כל פעילות דורשת מרחב מעט שונה, וכל ילד זקוק לעיתים לסביבה אחרת כדי להרגיש בנוח, להתרכז, ליצור וללמוד", אומרת זיו.
לדבריה, תכנון כזה נשען על כמה עקרונות מרכזיים: גמישות במרחבים, חיבור לטבע ולסביבה, קשר עם הקהילה שמקיפה את בית הספר ומגוון אפשרויות ללמידה ולשהייה. אבל מבחינתה, השאיפה רחבה יותר משיפור סביבת הלימודים בלבד. "אדריכלות יכולה וצריכה לקחת חלק בעיצוב האדם עצמו, ליצור סביבה שמעודדת ביטחון עצמי וחוסן, עצמאות, סקרנות וחשיבה ביקורתית. בסופו של דבר, בית הספר הוא לא רק המקום שבו ילדים לומדים. הוא אחד המקומות המרכזיים שבהם הם לומדים מי הם ואיך הם פועלים".
התרעות פיקוד העורף