מסעה החינוכי נפתח על מדים בתחילת שנות השמונים. תחילה שירתה בבסיס קציעות עם "נערי רפול" – צעירים בסיכון שנשרו ממסגרות חינוך בדרום הארץ כשהמסגרת הצבאית והנוכחות הרציפה אִפשרו לה ליצור להם מעטפת יציבה של סדר, העצמה ותמיכה. בהמשך שירותה בבית הספר של צה"ל בבאר שבע, פגשה לראשונה חיילים מבוגרים, עולים לצד ילידי הארץ שלא ידעו קרוא וכתוב והתמודדו במשך שנים עם לקויות למידה שלא אובחנו מעולם. כדי לעבוד איתם בגובה העיניים, יישמה טכניקות הוראה ייחודיות ומורכבות המותאמות למבוגרים, כמו הוראה מתקנת, והובילה אותם צעד אחר צעד בתהליך למידה הדרגתי ומעצים.
"החוויות הללו, העבודה הישירה אחד-על-אחד והבנת הקושי שבפניו ניצבו אותם חיילים, היוו בסיס לתפיסת עולמי החינוכית והפכו למנוע המרכזי שמלווה אותי כיום בעיצוב מדיניות בהכשרת הדור הבא של נשות ואנשי ההוראה", אומרת ילון־חיימוביץ. מאז אותם ימים בנגב היא בנתה קריירה מרשימה. לפני יותר מעשרים שנה היא הצטרפה לקריה האקדמית אונו, שם הקימה את החוג לריפוי בעיסוק, כיהנה כדיקנית הסטודנטים, הקימה ועמדה בראש המרכז לאקדמיה שוויונית ובתפקידה האחרון כיהנה כדיקנית הפקולטה למקצועות הבריאות לצד ניהול המכון הישראלי להנגשה קוגניטיבית.
"מערכת החינוך כיום זקוקה למעין 'החייאה' – לא רק בתשתיות, אלא ברוח ובמעמד נשות ואנשי ההוראה" אומרת פרופ' ילון־חיימוביץ, "יש כיום דור שלם של צעירים שמחפשים משמעות עמוקה, ולנו, כמרכז אקדמי מוביל להכשרת אנשי הוראה, יש תפקיד מרכזי בהתוויית הדרך ובהקניית הכלים המעשיים שיאפשרו להם ליצור מערך חינוכי שיודע לראות את הילדים באמת, להנגיש להם את הלמידה, ולשמש להם עוגן מחדש אחרי התקופה המורכבת והקשה שעברנו כולנו".
המעבר לראשות המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט מאפשר לה להשתמש בכל הניסיון שצברה ולתרגם אותו לחזון חינוכי חדשני. "אני מעוניינת לקדם את הכשרת בוגרי לוינסקי־וינגייט לעמוד בחזית העשייה החינוכית והטכנולוגית, כך שיהיו מסוגלים להכניס אל הכיתות את הבינה המלאכותית ואת הכלים המתקדמים ביותר ולראות דרכם את היכולות, את הצרכים ואת אופני ההנגשה המותאמת אישית לכל ילדה וילד. אקדם גם את פתיחת שערי לוינסקי־וינגייט לצעירים הרבים המתמודדים עם פציעות פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות בשנים האחרונות, כדי להציע להם מסלולי לימוד ושיקום משולבים דרך הוראה, ספורט אדפטיבי ופעילות פראלימפית".
התרעות פיקוד העורף