"כבר לפני כמה חודשים, ברגע שהסתיים הסגר והתחילו לפעול שוב מערכות החינוך, פתחתי קריאה בעיר שלי ושאלתי הורים, שכמוני נמצאים בקבוצות סיכון, מה הם עושים עם ילדיהם", מספרת נועה טל־אלון, בת 35 מנס ציונה, חולה בסיסטיק פיברוזיס ואם לשתיים: האחת עולה לכיתה ג' והשנייה לגן טרום חובה.
"פנו אליי המון הורים שסובלים ממחלות כרוניות או שילדיהם חולים ונמצאים בסיכון, שסיפרו שהם לא שולחים את הילדים למוסדות מחשש שיידבקו ושהם לא יודעים מה לעשות. בהתחלה היה הרבה חוסר בהירות, אי־ודאות, ובתי הספר בעצמם לא ידעו מה יהיה. בתקופה ההיא לא היו תשובות, וציפינו שעם הזמן יהיה מענה מסודר יותר מצד המערכת. מהבחינה הרפואית, כל אחד מתייעץ עם הרופא שלו עד כמה סביר לקחת את הסיכון הזה, אבל גם מבחינת המערכת צריך להיות מענה; גורם שאומר לי: אם את לא שולחת את הילדה שלך לבית הספר, אל תדאגי, אנחנו ניתן לך איזשהו מענה".
טל־אלון, ד"ר לחינוך בתחום של שילוב והכלה ומרצה בקריה האקדמית אונו, אומרת שאם בסופו של דבר הבנות ייאלצו להישאר בבית - נכון לעכשיו יש מי שישמור עליהן. "כרגע באקדמיה כולם מלמדים בזום מהבית, אבל בקריה האקדמית אונו כבר פנו אליי ואמרו שגם אם תהיה למידה היברידית שתשלב הגעה, אוכל להמשיך ללמד בזום כדי לא לסכן את עצמי", היא מספרת. "בעלי כרגע בחל"ת, ואם זה יגיע למצב שהבנות לא ילכו למוסדות החינוך, אולי הוא יהיה איתן. זה קושי גדול. הילדים צריכים מענה רגשי, חברתי ולימודי. זה לא מספיק להגיד להם: 'אל תלכו לבית הספר'. אני מוטרדת מאוד ובטוחה שאני לא היחידה שמוטרדת מכך".
ינקי שפיגל, 47, בעל חברה ליבוא, אב לשלושה ילדים בגילי 10, 11 ו־13 מרמת גן, גם הוא חולה סיסטיק פיברוזיס, לא שלח את ילדיו לבית הספר כבר מתחילת הגל הראשון של הקורונה. גם עכשיו הוא לא מתכוון לשלוח אותם. "אני לא יכול לקחת סיכון", הוא אומר ומוחה על כך שילדיו לא קיבלו שום פתרון. "לא קיבלנו שום התייחסות מהמערכת, לא ידעו איך לאכול את זה. הילדים ישבו בבית והשלימו את השיעורים בכוחות עצמם. הודענו לבית הספר שהילדים לא יכולים להגיע כי זה מסכן אותי, הם אמרו בסדר ולהתראות. לפני שבוע פניתי שוב לבית הספר, אמרתי שזו לא הולכת להיות תקופה של חודשיים־שלושה, אלא תקופה של שנה, ושלא יכול להיות שהילדים שלי לא יוכלו להשתתף בשיעורים הפרונטליים. הצעתי שבימי הלימודים הפרונטליים, השיעורים מהכיתה יועברו בזום לילדים שלי שיישארו בבית. ענו לי שמטעמי צנעת הפרט אי אפשר לאשר זאת. אנחנו לא המשפחה היחידה שלא קיבלה פתרון, יש עוד משפחות כמונו בכל הארץ".
השבוע נפתחה בפייסבוק הקבוצה "גם אני לא שולח ילד בריא למערכת חולה", שמטרתה לתת במה להורים מקבוצות הסיכון, הורים לילדים מקבוצות הסיכון ולכל אדם שחרד מהמצב ומהסיכונים הטמונים בו. "מאז שהתחילה המגיפה, הבן שלי רגע לא היה בבית הספר חוץ מבשתי בחינות בגרות", מספרת רוסלנה גורדימר, אמא של יונתן, בן 17 וחצי, עולה לי"ב, שחולה במחלת דושן (מחלת ניוון שרירים - א"ש) ובמחלת לב. בשגרה הוא לומד בתיכון רגיל בבאר שבע עם סייעת. "השנה אני רק בעד למידה מרחוק, לא לוקחת סיכונים. לא אשלח אותו לבית הספר בימים שבהם תתקיים למידה פרונטלית", היא אומרת. "הסיכון יותר מדי גבוה. הוא גם לא יכול להיות כל הזמן עם מסיכה. בבית הספר יודעים שאני לא לוקחת סיכונים, ועד עכשיו הם די זרמו איתי. גם עכשיו הודעתי לסייעת שיונתן לא יגיע, וגם היועצת הבית־ספרית התעניינה אם הוא חוזר לבית ספר או לא".
גורדימר שלמה עם החלטתה. "מבחינתי, השיקול הבריאותי הוא הכי חשוב. זה השיקול שמנחה אותי. אני לא רוצה לקחת שום סיכונים", היא אומרת. "ההחלטה הזו גם מקובלת על הבן שלי. גם ככה מאוד קשה לו לשבת עם מסיכה, אז מה הטעם שיבוא לבית הספר ויסבול? אני מעדיפה שילמד בבית בתנאים נוחים. הוא לומד כשהוא יכול, נח כשהוא צריך לנוח. יש חוג שהוא משתתף בו, וזה מחפה על החוסר החברתי".
הדילמה אם להגיע לבית הספר לא נוגעת רק בתלמידים עצמם, אלא גם במבוגרים שנמצאים בקבוצות סיכון ועובדים במערכת החינוך. "בגל הראשון, כשהתחילו לפתוח מוסדות חינוך ולהחזיר תלמידים בהדרגה, היה מאוד בולט החשש של נשים שחלו בסרטן השד ועובדות במוסדות חינוך", מספרת יפית אלפרסון־אלמליח, 51, אחת מארבע המנהלות של קבוצת הפייסבוק "גמאני חליתי בסרטן השד", שמונה 5,500 נשים מתמודדות ומחלימות מסרטן. "הן התלבטו אם לחזור לעבודה ולשלוח את ילדיהן לבתי הספר כי 'גם הם יכולים להידבק ולהדביק אותנו'. בקבוצה עלו הרבה מאוד שאלות לגבי המצב הזה. הנטייה הייתה לא ללכת לעבודה ולא לשלוח את הילדים לבתי הספר".
אלפרסון־אלמליח, שעבדה עם פרוץ הקורונה בבית ספר לחינוך מיוחד, החלימה מהסרטן לפני חמש שנים. "גם כשאני התחבטתי בנושא, אמרו לי: 'תשמרי על הבריאות שלך, זה הכי חשוב, אל תחזרי לעבודה'", היא מספרת. "כשהחלה הקורונה לא היה ברור באמת מי נחשב בקבוצת סיכון. יש רופאים שטוענים שאם סיימת את הטיפולים הכימותרפיים, אז את לא בקבוצת סיכון; ויש רופאים שטוענים שאת עדיין בקבוצת סיכון כי לא יודעים איך גוף שקיבל בעבר כימותרפיה יתמודד עם הקורונה".
אלפרסון־אלמליח מתחילה עכשיו תפקיד חדש: מדריכה ומומחית תחום בחטיבת ביניים בהוד השרון. "עכשיו כבר ברור לי שאני חוזרת לעבודה ואתמודד עם מה שצריך", היא אומרת. "עכשיו אני הולכת לעבוד בבית ספר שהוא לא חינוך מיוחד, אז אני גם פחות חוששת. בחינוך המיוחד קורים מקרים שבהם ילדים פחות שומרים על היגיינה, לפעמים יורקים, מרביצים לך. אני כמובן מאוד נשמרת עם מסיכה וכל מה שצריך".
ממשרד החינוך נמסר: "הנושא מצוי בדיונים. ככלל, בית הספר יעמוד בקשר רציף עם התלמידים ויעביר אליהם את החומר הלימודי. כמו כן, מעמיד המשרד לרשות בתי הספר פלטפורמות טכנולוגיות שונות כדי לקיים למידה מרחוק, ובכלל זה גם לתלמידים ששוהים בביתם בשל תחלואה או בידוד מניעתי".
התרעות פיקוד העורף