היה שקט בוגדני. במבט חטוף נראתה סואץ כעיר בסיאסטה. כאילו דיירי הקומות שמטו תריסים כדי להתגונן מפני שרב אוקטובר. שדרתה הרחבה דממה. במרכזה עברה אומנם מסילת ברזל ולא ערוגת פרחים, אך היא הזכירה לצביקה את דרך העצמאות בחיפה. תוך דקות תהיה השדרה למלכודת מוות, לקרב הגדול האחרון של מלחמת יום כיפור.
אלה היו ימים לא ברורים. לא הפסקת אש ולא מלחמה. צה"ל והמצרים היו על סף הסכם, אך תקריות עדיין התחוללו. צרור אחד יותר מדי, יוזמה מקומית של מפקד מתוסכל, עלולים היו להבעיר מחדש את החזיתות. טשטוש מהסוג הזה הוא אבי הטרגדיה.
מבצעים של "שיפור עמדות", של "קביעת עובדות בשטח" לא קבעו עובדות ולא שיפרו עמדות. התוכניות חפוזות, המודיעין רשלני והחיילים כבר עייפים. מבצע "שינוי כיוון 11" בשלהי מלחמת לבנון השנייה לא שינה שום כיוון אך הוליד שכול.
ב-60 שעות לחימה נפלו 33 לוחמים ולוחמת. האם הקרב על העיר סואץ השלים את כיתור הארמיה השלישית? הרגל על גרונה של הארמיה הונחה עוד קודם. אוגדה 162 של אברהם אדן חסמה את כביש סואץ-קהיר וניתקה את קווי האספקה של המצרים בסיני.
למה בכל זאת הוחלט לתקוף את העיר? אולי בגלל מודיעין רשלני, אולי בגלל כמיהה להדק את המצור ולייבש את המצרים עד מוות. לא ממש ברור, כי הקרב מעולם לא תוחקר עד תומו. מה שברור: צה"ל הצליח להשתלט רק על שליש מהעיר.
הוא בן העמק. 75 שנותיו עברו עליו בקיבוץ גבת, שחוגג 100 להיווסדו. ניהל את פלסטרו, מפעל לטפטפות ומערכות השקיה. עתה הוא יו"ר המשק ובעל כמה יזמויות פרטיות. איש עם נוכחות רוגעת. דיבורו עדין, רצוף הבלחות מצחיקות. מילותיו נאמנות לערפל הקרב שהיה שם, להכללות שהוא גוזר על מספרים ושעות. משפטים כמו "מתישהו", "באיזשהו שלב" שלטו בשיחו.
בחום אוגוסט העמק עדיין חלום. אדי הבוקר התפזרו והשדות התמסרו למבטינו. גבת שוכנת במרכז עמק יזרעאל. סביבה נהלל, תמרת, והקיבוצים יפעת ושריד. בשמיים נשמעה מדי פעם נהמת מטוסים מבסיס חיל האוויר שגובל בקיבוץ רמת דוד.
כמה שעות בגבת החזירו אותנו לימים הנקראים "פעם". רחוק מתזזית הסקרים, שלווה מפעם ירדה עלינו. לפחות כלפי חוץ, ההפרטה לא עמעמה את הקיבוציות של גבת. אותם חברים עם אופניהם לצידם, אותן מדרכות, אותן מדשאות, אותו חדר אוכל. אלא שעתה אין ארוחות חינם.
ליד חדר האוכל שרועה "כיכר הפרוג". ב-6 באוקטובר 73' נורה טיל "פרוג" אל העמק. הסורים חיפשו את בסיס רמת דוד, אך קול ישראל, באישור הצנזורה, שידר שטילם פגע במגדל העמק. דמשק הפנימה, וניסתה להשתפר. כעבור יום וחצי שחררה עוד "פרוג", שנפל בגבת.
למרבה המזל איש לא נפגע, כי מכוח החלטה בראשית המלחמה, כולם היו במקלטים. אבל שמונה בתי ילדים נהרסו, החלונות והטלוויזיות במשק התפוצצו. רק בפעם השלישית, לאחר שעודכנו שוב מהרדיו שפספסו, פגעו בבסיס חיל האוויר רמת דוד.
צביקה צור בא לעולם ב-1 באוגוסט 1951 בבית החולים העמק בעפולה. "לא הצטיינתי בלימודים, כי לא נכחתי הרבה בשיעורים". הוא העדיף את הטבע, את העבודה בענפים ולא חי בשלום עם המורים. הרגיש שאין הם יודעים לקבל אותו, שמקצתם אינם ראויים להקשבתו.
בי"א ואולי י"ב גורש מהכיתה לשבועיים ומצא את אושרו במטעים. כשחזר, העמידה אותו מורתו נוכח פני הכיתה ושאלה: "נו, השתנית?", אבל הוא ענה: "לא חושב שאני היחיד שצריך להשתנות פה". עוד שבוע של חדווה עבר עליו במטעים.
"האסתמה הייתה מוטיב מאוד משמעותי בילדותי", גילה לי. בהיעדר תרופות וטיפולים אביו הסיע אותו בטנדר הקיבוץ לנשום אוויר פסגות צח בנצרת עילית. לפני גיוס מצא דרך להעלים מעיני צה"ל את האסתמה. לקראת התייצבותו לוועדה רפואית, רופא הנחה אותו לומר שלפני שבועיים חלה בברונכיט. הוא נקרא לעוד בדיקה כעבור שבועיים. הוא שב לרופאו, שיעץ הפעם: "תגיד להם שחזר הברונכיט".
הוועדה אכלה את הסיפור, אך צביקה הבין את מגבלות ההונאה. הוא ויתר על זימון לקורס טיס כי חשש שבבדיקות המחמירות של הכחולים יעלו עליו. "ולא יהיה לי פרופיל 97 ולא אוכל ללכת לקרבי".
אמו מרים התאמצה לשווא להוציא לו מהראש את כל הקרבי הזה. "ואני כילד צעיר וטיפש עניתי: 'כשלא אוכל, אעצור'". חמוש בלייקה גרמנית שנתן לו אביו - צלם חובב בעצמו - התייצב בפברואר 70' בשערי הבקו"ם.
מלחמת ההתשה הייתה אז בשיאה, ומפקד השריון, אברהם אדן, חיפש דרך לשפר את ההתמודדות איתה. בין השאר שאף שהשריון בסיני לא יהיה תלוי רק בצנחנים ובגולני. הוא החליט לגייס לסיירת שריון חבר'ה טובים ולעשות מהם לוחמי חי"ר מעולים. צביקה הבין שהשריון קורא לו. רק כאן יוכל לעשות הכי הרבה בלי שהמחלה תפליל אותו.
אבל האסתמה לא ויתרה בקלות על צביקה. בקורס סיור נפל להתקף וביקש מהחניך התורן שלושה ימי שטיפת כלים במטבח. כשהתאושש שב להתאמן. שירותו הסדיר, למזלו, עבר עליו במרחבי היובש של מחנה נתן ליד ב"ש.
צביקה צור התאהב בצה"ל. לעיתים ויתר על יציאה הביתה כדי להשתתף בתרגילי סיור. באחד הימים קיבלה יחידתו נגמ"שים חדשים שיוצרו במלחמת וייטנאם. הוא למד אותם על בוריים והיה שותף לגיבוש תורת הלחימה שלהם. פעם יצא עם הכלים לכנרת לתרגל צליחת מקורות מים.
בשלהי מאי 73' החזיר ציוד ושב לעמק. כמו כל המשתחררים מגבת תרם אף הוא שנת עבודה במשמרות במפעל הטפטפות. אבל צביקה אהב בעיקר את הדרכים ורצה להיות נהג משאית. רק מדי פעם מבוקשו ניתן לו. אבל בסך הכל ימי שלווה ונועם עברו עליו בקיץ שלפני המלחמה. "רוח ערב מתפרכסת / מביאה אל המרפסת / ריח שחת ואספסת / וקצת נחת גם", שרה להקת הנח"ל.
אזעקות כיפורים תפסו אותו בארוחת הצהריים בחדר האוכל. תוך כדי הודיעו לו שמחפשים אותו עם צו. זה היה שירות המילואים הראשון והוא היה מוטרד מאוד: "איך יידעו ביחידת המילואים החדשה שאליה הוצבתי שאני סמל?".
צביקה ניגש לחבר, מילואימניק של המשטרה הצבאית, והצטייד בדרגות. "כבר אז צחקתי על עצמי שלא הבנתי את משמעות המילואים האלה". כשעימו הלייקה של אבא הגיע לתחנות האיסוף בשער הקיבוץ.
כל הלילה נסע בארץ מבוהלת, בדרכים שאיבדו את עשתונותיהן. בקושי נחלצו מפקק אחד ונלכדו באחר. האוטובוס נחנק והם בתוכו. רק לפנות בוקר התחייל בימ"ח יחידתו החדשה ברפיח. כשרצה לעלות לאחד הנגמ"שים, אמרו לו שאין מקום, שייסע באוטובוס המפקדה בעקבות הגדוד.
אבל בתוך המהומה פגש את הקצין אהרן לוצקי מגבת וביקש שיעלה אותו לנגמ"ש שלו. "צביקה, זאת מלחמה, בוא לא נהיה שניים מאותו קיבוץ על אותו כלי", השיב לו לוצקי. בהיעדר מוצא טיפס לאוטובוס בלי שיכיר איש מהנוסעים.
עבור נוסעי האוטובוס הייתה המלחמה רק בגדר שמועה. ידעו שהיא מתחוללת אך עדיין לא חשו בה. "כל הזמן היינו טקט אחד מאחוריה". שבוע נסע בעקבות האש עד שהגיעה הבשורה שייחל לה: "יש מקום על הזחל"מים", קרא מישהו. תאבי קרבות, התנפלו אנשי האוטובוס על הכלים של גדוד 433 בחטיבה 500.
הפלוגה הסדירה בגדוד בדיוק קיבלה נגמ"שים חדשים מנאט"ו ונטשה את הזחל"מים. צביקה קיבל זחל עירום ומקרטע ומיד דאג לזווד אותו. הזרים אליו שלוש שכבות ארגזי תחמושת למא"גים, טונה של מנות קרב וגלונים של מים. הקצין חזי פנט מונה למ"פ. "גם אותו לא הכרתי, אך רציתי לסייע בכל וישבתי על הקשר".
יומיים נעו בעקבות הגדוד מערבה, לכיוון התעלה לקראת צליחה. הארמיה השלישית כבר חצתה את הסואץ והחטיבה ניהלה מולה קרבות שין בשין. הזחל"מים העתיקים נאנקו מאחור. הגיר התמרד, הגלגלים התחפרו, והאוויר היה אחוז תזזית. מעליהם טסו מיראז'ים עם משולש צהוב תחת הכנפיים להבדילם ממטוסי האויב, אבל הצנחנים ירו אליהם כי היו בטוחים שאלה מטוסים של לוב. "הבנו הכל והרגשנו הכל, אבל עבורנו זאת עדיין לא הייתה ממש מלחמה".
כשהגיעו לגדה המערבית קיבלו סוף-סוף מלחמה. "וזה היה מפחיד". הם נכנסו לחניון לילה בשדה התעופה דוורסואר, והמצרים זיהו אותם. "כל הלילה נחתה עלינו הפגזה קשה והזחל"ם פתוח וחושך, ואין לך מה לעשות והפקודה היא 'במקום דרוך' ואתה לא יודע לאן לברוח, וסביבך אנשים נפגעים, וזה חוסר אונים מוחלט ואתה מחכה למוות".
עם שחר פתחו בתנועה דרומה להשמיד טנקים ורק"ם (רכב קרבי משוריין) של האויב. במקביל הונחתה פקודה לטהר בסיסי טילים שסיכנו את מטוסי חיל האוויר. "אבל זה לא היה מסובך מדי", סיפר. הטנקים עברו לפניהם ופגעו כמעט בכל מה שצריך. חיילים מצרים התחילו לברוח. יחידותיהם התחילו להתפורר.
הם המשיכו להתקדם דרומה עד 22 באוקטובר, מועד הפסקת האש הראשונה. בלילות פרסו "תשמועים" סביב הטנקים. המיני-מארבים האלה נועדו להריח אויב מתקרב ולהזהיר. באחד הלילות חיילי חרמ"ש חיסלו חוליית קומנדו מצרי שניסתה לתקוף. ואז המצב התחיל לתעתע.
"ידענו שיש הפסקת אש אבל לא הרגשנו שנגמרה המלחמה", והפקודה הייתה להמשיך להתקדם דרומה. מטוסי סוחוי עטו עליהם אבל החטיאו. החום טיפס והאספקה קרסה. כשהתייבשו מכלי המים, נאלצו לפתוח מנות קרב ולשתות את מי התירס והאפונה.
ב-23 באוקטובר הגיעו לפאתי סואץ. עד אז נחשבה לעיר רפאים. בעבר גרו בה כרבע מיליון מצרים, אך רובם נטשו במלחמת ההתשה. הבתים נראו כתפאורת תיאטרון שהושלכה לאחר מסך אחרון. אבל בלי שצה"ל יידע, הזרימו המצרים לעיר כ-5,000 חיילים מצוידים בנשק קל ובנ"ט. הם הוצבו בבתי הקומות להגן על העיר שהייתה העורף הלוגיסטי של הארמיה ושלטה על מקורות המים שלה. בצה"ל האמינו שכיבוש סואץ יגזור כיליון על המצרים.
"ואז ראיתי שהעסק לא זז ואינסטינקטיבית התחלתי לתת פקודות". הוא מדווח למג"ד שהמ"פ נפצע, שעתה הוא מנהל את העסק ושומע ממפקדו: "בסדר גמור". אבל צביקה מבקש להסביר את עצמו: "אני לא מפקד", המג"ד עונה: "זה לא חשוב לי, אתה המפקד".
זה היה קרב שנפל מחוץ לזמן. מי שלא נפגעו, איבדו את תחושת השעות. כעבור כמה שעות המג"ד זקן זימן אותו לכיכר העיר לפגישת היכרות. בין צרור לרימון הצליח להכניע את גיר הזחל"ם שמירר את חייו ולהגיע לכיכר. המג"ד חיזק אותו: "אתה בסדר גמור, תמשיך, תשמרו על עצמכם".
אבל המפונים הדוממים, אלה השלמים בגופם אך מאובנים בנפשם, האנשים שפנה אליהם אך לא זכה לתגובתם, הם ששברו את ליבו של צביקה.
צה"ל כמעט ולא ידע אז על תופעה ושמה "הלם קרב". בתוך כל הדם והזעקה, איש לא ידע איך להתמודד עם פצועי הדממה. אבל צביקה היה ער לחושיו ודאג לפנותם כשהכתובת: "פצוע חזק" תלויה עליהם.
"זה פצע שלא עובר אלא רק מחמיר", אמר לי אחד מהם, "לילה קשה עבר עליי, אני כל הזמן על תרופות". בחוסר אונים שובר לב סירב להתראיין. אפילו לא בעילום שם. כשלחם בסואץ, היה אב לילד בן שנתיים וחצי ואשתו הייתה בהיריון. 53 שנה אחרי, העיר ההיא עדיין זירת מטענים בתודעתו. "אפילו עם ארבעת בניי איני מדבר על סואץ".
ס. יזהר: "בא אז מישהו מלמטה וכולם הפנו אליו מבטים. שמונים הוא אמר, הרגע שמענו במכשיר הקשר, שמונים נפלו שם בסואץ, שמונים אמר".
הם יצאו מסואץ והגיעו לחניון לילה. שלושה מסוקי "סופר פרלון" ירדו לפנות את ההרוגים והפצועים. "אני זוכר את שורת האלונקות האינסופית", מספר צביקה.
אבל אחרי שלושה ימים סא"ל זקן זימן אותו אליו, לומר לו: "לוחצים עליי מהאוגדה לשים מ"פ קצין. אני חייב, אתה תהיה הסגן שלו". צביקה קיבל את אהרל'ה מהצנחנים. כמה שעות לאחר שנחת, כשעודם צמודים לתעלת המים המתוקים, התקבלה ידיעה שלידם משוטטים עדיין כוחות מצריים.
האוגדה העריכה שמדובר בחיילים מהארמיה השלישית שמנסים לחזור מסיני למצרים. "בוא, אסע איתך אליהם, אני כבר שלושה ימים פה, מכיר את השטח", הציע צביקה. אך הקצין אהרל'ה הדף אותו: "אני המ"פ ואסתדר". כעבור שעתיים שב ללא אחת מעיניו. הוא פונה מיד, וצביקה צור שב להיות מ"פ.
בפלוגה היו אז שבעה קצינים, כולם ותיקים מיחידות מובחרות, ופתאום הנחיתו עליהם את "הסמל הזה".
חודש לאחר המלחמה שב לחופשה. הוא מצא קיבוץ מנופץ. ה"פרוג" הסורי הפיל כאמור בתים רבים. ההרס היה רב והוא נאלץ להחליף חדר. כמעט לא יצא מחדרו. מדי פעם קפץ לפגישות חטופות עם הוריו, "אבל הכל היה כזה מכני". הוא התחיל לשמוע סיפורים מפי לוחמים אחרים. אב שבור של אחד הטנקיסטים שאל אותו: "אולי ראית את הבן שלי?". בפיו של צביקה לא הייתה בשורה. אחרי 48 שעות חזר לצבא.
חורף 73' היה קודר כמצב הרוח הלאומי. אומה שפופה הוצפה בסיפורי המחדל. הנופלים, הפצועים, הנעדרים. "האם תתחדש המלחמה?", שאלו הישראלים. צה"ל היה נתון בלחימת התשה בסוריה, בכוננויות רצופות מחשש שגם בדרום תתחדש עת הדמים, ובשיקום יחידותיו.
צביקה הוצב בביר תמדה וראה את סיני דרך פתיתי השלג. האספקה קפאה והחבר'ה נאלצו להתמחות בבישול. הריצו בדיחות. הפופולרית שבהן הייתה שיצרן ה"לוף", ריכרד לוי, תרם את גופו לצבא.
בערב פסח 74' סיים את מלחמת כיפורים שלו. לאחר חצי שנת מילואים - סופית בית. חזרתו לגבת הייתה כמעט מובנת מאליה. "לא היו לי כעסים, לא על המדינה ולא על הצבא, עשיתי את מה שצריך ותודה רבה".
יום אחד, על אחת המדרכות במשק, פגש אותו החבר אבי קצין. "שמעתי שיש לך סיפור גבורה, למה אינך מקבל עיטור?". צביקה השיב בשוויון נפש: "ירצו - ייתנו, לא ירצו - לא ייתנו".
הוא הוזמן פעמיים לוועדת העיטורים. בפעם השנייה עם איציק מרדכי ויוסי בן חנן. הוועדה עמדה להחליט אם הם זכאים לעיטור הגבורה והסתפקה במתן עיטור העוז לשלושתם. לימים יאמר לו בן חנן: "מוטב כך. עיטור הגבורה הוא עול על הכתפיים".
התרעות פיקוד העורף