על השולחן, בדיונים הביטחוניים שהחלו באופן מיידי, הונח התרחיש הקיצוני ביותר והמוחשי ביותר: המטוס החטוף ועליו כ-170 נוסעים, רובם ישראלים בדרכם הביתה, אינו מתרסק במדבר הסעודי, אלא עושה את דרכו למרחב האווירי של ישראל במטרה לבצע פיגוע תופת בסגנון 11 בספטמבר. התנגשות מכוונת במגדל הומה אדם או בבניין ממשלתי בלב תל אביב, אירוע שבו הנוסעים על המטוס הופכים בבת אחת למטרה משנית. על הקרקע עשויים להיות מאות נפגעים נוספים, אולי יותר.
אז הונחה על השולחן הדילמה שאיש לא אמור לעמוד בה. דילמה בלתי אפשרית, לא אנושית, שתיפול בסופו של דבר על כתפיו של אדם אחד בלבד, ראש הממשלה: האם לתת את הפקודה הנוראה מכל, להורות למטוסי הקרב של חיל האוויר, שכבר הוזנקו, ליירט מטוס מלא בישראלים - הורים, ילדים, משפחות שלמות - ולהפיל אותו מהשמיים, כדי למנוע אסון גדול בהרבה על הקרקע, או לא ליירט ולקחת את הסיכון שהוא יתרסק בלב עיר בישראל?
הפגישה עם לפיד נקבעה לאישון לילה, מה שגרם לזה שכל היום עסקו הכותרות רק באיומים הביטחוניים החדשים. כן היו, לא היו. האם זה אמיתי, או חלק מתעמולה. משפט אחד, שהצליח להוציא את המערכת כולה מאיזון ולעסוק בנושא שבו רצה נתניהו, כשכל השאר רצים אחרי הזנב של עצמם ולא מדביקים את הקצב.
ואז הגיע ניסיון חטיפת המטוס. נס עצום ותושייה גדולה של הנוסעים הם שהביאו לכך שבישראל לא מציינים מכאן ולהבא את אסון סוכות, אירוע רב-נפגעים בסדר גודל עולמי, ושהוצבו בקדמת הבמה לא רק ענייני ביטחון מתבקשים, אלא גם עניינים אסטרטגיים בינלאומיים אדירים. כמו הסכמי אברהם. טרור עולמי. יחסי ישראל-סעודיה. בקיצור, כל החבילה לפרצוף.
אגב, למרות הכתף הקרה, התגובה הבזויה של המנהיג הסעודי שמיהר להתנער על ידי שבועת אמונים נוספת לערביי יו"ש וזכותם להכרה ולמדינה, והסירוב העיקש שמטוסי חיל האוויר או של חברה ישראלית כמו אל-על ינחתו על אדמת סעודיה - אין אחד שלא נשם לרווחה עם דבר הבשורה כי המטוס נחת בשלום והוא חוסה בצילו של יורש העצר. רק לפני שנים ספורות היה מדובר באירוע טראומטי שדורך את כל המערכות האפשריות בישראל לשיא הלחץ, אפילו יותר מאירוע החטיפה עצמו, רק הידיעה על כך שהמטוס ביצע נחיתת אונס על אדמת מדינת אויב עוינת.
היום, אף שסעודיה עודנה באופן רשמי מדינת לא ידידותית ולישראל אין יחסים דיפלומטיים או יחסים כלשהם עימה, הסיטואציה שונה והפוכה לחלוטין. לאיש לא היה ספק שהנחיתה הכפויה בתבוכ היא תחילת הצלתם של הנוסעים הישראלים ולא התחלה של סיוט חדש. כי המזרח התיכון, על כל מרעיו ותחלואיו, שונה היום לגמרי ממה שהיה לפני שש שנים, כשנחתמו ראשוני הסכמי אברהם, ולפני שלוש שנים, כשישראל יצאה למלחמת חורמה בעזה והותירה עיי חורבות במעוזי מבקשי רעתה - בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן.
אפשר לנסות לקחת את סדר היום, ובשיתוף פעולה של כלי תקשורת רבים גם לא פעם להצליח. לנווט את הכותרות למחוזות הצדדיים של גיוס חרדים ושאר עניינים טפלים. אבל קשה לנצח את המציאות ואת השאלה האמיתית העומדת בפני הבוחר בעוד כשלושה שבועות.
מטלטלת ומתאיידת
אחרי קרוב לחודש של קמפיין אגרסיבי בעיסוק בהתרעות שקיבל או לא קיבל נתניהו ערב הטבח, אפשר להעריך במידה סבירה של ודאות כי הקמפיין כשל בעת מילוי תפקידו. מי שמשוכנע שנתניהו אשם בכל תחלואי ישראל, וממילא החליט מזמן לתמוך באחת ממפלגות האופוזיציה כדי להביא להדחתו, השתכנע די בקלות שנתניהו אכן קיבל התרעות בזמן אמת ולא עשה עימן דבר. והוא הראש והוא אשם. ועכשיו הוא גם חסר אחריות, נאלח, וגם בוגד.
בחודש האחרון השיח בתוך הקבוצה הזאת אחיד ועדרי. זה שנתניהו ידע ערב הטבח על דבר התרחשותו הקרובה ולא טיפל בזה - זו עובדה מוגמרת אצלם. אמת לאמיתה שאין לה שום מקום לספק. לא רק שהוא ידע בוודאות, אלא שכל היתר - ראש השב"כ, ראש אמ"ן, שר הביטחון, הרמטכ"ל - בוודאות לא ידעו. הם לא ידעו, כי נתניהו, שידע, לא עדכן אותם. לכן לא רק שנתניהו אשם, אלא שכל השאר גיבורים. קורבנות של קנוניה שנתניהו רקח נגדם, כשקיבל מידע ולא סיפר להם.
אם הם היו קהל היעד של ה"גילויים" על שלל המתריעים שבישרו לנתניהו אישית כי עומדת להיות מתקפת דמים של חמאס מעזה, אזי חבל מלכתחילה על האנרגיות. הם לא צריכים את זה כדי לשנוא את נתניהו ולנהור לקלפיות בהמוניהם כדי להחליפו.
הבעיה של מחוללי הקמפיין היא מה שקרה כתוצאה ממנו בצד השני. אלה שתומכים בנתניהו והמשיכו לתמוך בו גם אחרי שמחת תורה לפני שלוש שנים, כבר בחרו צד וימשיכו לתמוך בו עד הבחירות. אבל לגבי אלה שלא-מי-יודע-מה תמכו בו, שרואים את הדיווחים וההוכחות הרעועות הנלוות להם, נוצר אצלם בדיוק האפקט ההפוך. הקמפיין הזה הוא הרי, עם יד על הלב, עלבון לאינטליגנציה. מטר של חשיפות וראיות שאמינותן שואפת לאפס, קטעי דברים ואמירות שהוצאו מהקשרם, שכבר הופרכו מכל כיוון אפשרי, עד החשיפה המטלטלת הבאה, שגם היא מתאיידת בתוך שעות ספורות וקורסת לתוך עצמה.
כתוצאה מכך הם נדחקים היישר לזרועותיו של נתניהו. או לכל הפחות לאחד השותפים הפוליטיים שלו ממפלגות הימין. אין להם בדל של אמונה שזה מה שבאמת קרה, למרות ניסיון ההלעטה הכפויה של דיווחים בלתי פוסקים, והדבר מרחיק אותם ממחוללי האירוע, ראשי מפלגות שאמורים להיות אנשים רציניים, עם שאר רוח ויכולת הנהגה, שמתבוססים במה שנראה בעיניהם כמו שידור חוזר שחוק של פרשת הצוללות ("הפרשה הביטחונית החמורה בתולדות המדינה") או תיק 4,000 ("פרשת השוחד החמורה בתולדות המדינה").
הכנסת במוקד
אחרי החג תחזור מערכת הבחירות בכל עוצמתה. לא שבינתיים היא נעלמה, אבל נראה שהשיא עוד רחוק מאוד. גוש האופוזיציה מגיע ערוך יותר, עם מפלגות שכולן עוברות את אחוז החסימה, ועם יתרון בולט אחד נוסף - בלוק של כ-12 מנדטים של מפלגות ערביות. בסקרים, באופן מסורתי, לא סופרים את הסיעות הערביות עם השמאל, אלא כגוש בפני עצמו. הפעם, בסבירות גבוהה, המצב יהיה שונה.
רק אחר כך יתפנו כולם למו"מ קואליציוני להרכבת ממשלה. פה הדברים תלויים ברוב שיקבלו ובמידת ההישענות על הסיעות הערביות, האם יהיה אפשר להסתפק ברע"מ כמו בפעם הקודמת, או שיהיה צורך גם ברשימה הערבית המשותפת. בתרחיש האופטימי תהיה ממשלה יציבה, ואחרי שיפתרו את סוגיית ראש הממשלה ביניהם, ייצאו לדרך, מתוך תקווה שבינתיים הליכוד תתפרק, ואולי נתניהו יפרוש מהמשחק, אם החוקים שיפרישו אותו בכפייה אכן יעברו ויקבלו את אישור בג"ץ.
בתרחיש הפסימי יותר, כשהצדדים יבינו שבשל התוצאות אין אפשרות לממשלה יציבה והיא תגמור בדיוק כמו הניסיון הכושל הקודם, יסכימו הצדדים מראש על הליכה במועד מוסכם לבחירות, והממשלה תושבע רק לצורך הדחת נתניהו וכממשלת מעבר למעשה מיומה הראשון.
במילים אחרות, אם לגוש הימין לא יהיו הפעם 61, לראש הממשלה כמעט לא יהיה מה לעשות כדי לעצור את החלפתו ואולי גם את הדחתו לצמיתות. התרחיש הכי מדובר כעת, לנוכח תוצאות הסקרים של השבועות האחרונים, של אי-הכרעה והליכה לסבב בחירות נוסף ואולי כמה ברצף כמו ב-2019-2020, עשוי להיראות לנתניהו כמו חלום מתוק, לעומת תרחיש הבלהות שהוא עומד מולו בעולם האמיתי.
התרעות פיקוד העורף