גדי איזנקוט, ה"קוף המרוקאי" הטברייני-אילתי שעבר את כל מה שיש לגולני להעביר לוחמים מסוגו, נמצא במרחק נגיעה מהישג בלתי נתפס. ב-1 ביולי 2025 הוא התייצב מול המצלמות ומסר הצהרה שבה הודיע שהוא פורש מהמחנה הממלכתי של בני גנץ. בעקבותיה, כתבתי בעמודים האלה את המילים האלה: "לא היה טלפרומפטר.
הוא לא עשה חזרות. באותו בוקר, כשאנשיו ביקשו ממנו לערוך פיילוט או חזרה על המסרים, הוא סירב. הייתה לו פגישה בבית החולים שיבא, שם עומדים לקרוא מחלקה על שם גל, בנו שנפל בעזה, ועל שם חברו אייל ברקוביץ', שנפל יחד איתו. שני הלוחמים האלה, אחד חילוני מהרצליה והשני בן הציונות הדתית מירושלים, לחמו יחד ונפלו יחד. זה היה לאיזנקוט הרבה יותר חשוב מהשקת עצמאותו הפוליטית.
הוא דיבר מהלב. קצת גמגם, קצת ליפסס, קצת עצר להרהר. הוא, כמובן, גם פרס את ניתוחיו המוכרים למצב ואת הממלכתיות האינסופית שלו. הוא, ששכל את בנו במלחמה שעדיין ניטשת, כלל לא הזכיר את גל. הסתפק ב"שנהיה ראויים לנופלים". הכריזמה שלו לא פרצה מהמסך. היא התביישה. החיוכים שלו היו נבוכים. לא גבוה, לא רזה, לא מרשים, אבל מענטש.
מהיכרות של עשרות שנים אני מעיד: איש נדיר, ישר כפלס, תוכו כברו, פטריוט ישראלי אמיתי, סיפור הצלחה של ישראל השנייה, בואכה השלישית, שנולד בטבריה וגדל באילת, בן לעולי מרוקו, שמעולם לא התלונן. העדיף להצטיין. הוא הנגטיב המושלם של בנימין נתניהו. אין בישראל מי שתפס את גדי איזנקוט בדבר שקר. כמו שאין מי שתפס את בנימין נתניהו בדבר אמת.
הקרב בתוך הגוש
באותם ימים, הוא לא דיבר על ראשות הממשלה. היום, בדיעבד, אני חושב שהוא כן חשב עליה. נפילת בנו, גל, הייתה זריקת האדרנלין והדחיפה שלהן היה זקוק כדי לצאת לדרך. כשנשאל על ידי אילנה דיין אם הוא מכוון לראשות הממשלה, בכתבה ששודרה עוד קודם, אמר שהוא היה רמטכ"ל והיה שר והוא יכול למלא כל תפקיד במדינת ישראל, אבל לא התחייב. בהודעה הטלוויזיונית על הפירוד מגנץ אמר שהוא יוצא ל"מסע לבניית מנהיגות ראויה לישראל".
איזנקוט בנה את המפלגה שלו עקב בצד אגודל והמתין בסבלנות. בשלב מסוים הוא הציע לכל ראשי הגוש (בנט, לפיד וליברמן) להתאחד למפלגת שלטון אחת. מי יעמוד בראש? נראה אחר כך. בנט לא הסכים ועשה את אחת השגיאות הפוליטיות הקשות שנעשו כאן: התאחד עם יאיר לפיד, במטרה לקבוע עובדה ולהשתלט על מנהיגות הגוש. איזנקוט נפגע עד עמקי נשמתו. הוא היה בטוח שלפיד סחט את בנט ואמר לו שיש לו הצעה גם ממנו, מגדי. אנשי לפיד נשבעים שזה לא נכון. כך או אחרת, האיחוד אוחד. באותו יום אמר אחד מיועצי איזנקוט משפט קצר ופשוט: גדי, היום הפכת לראש הממשלה הבא של ישראל. בנט ולפיד לא ימריאו. להפך.
זה בדיוק מה שקרה. הקארמה של נפתלי בנט, שמתחיל תמיד בצמרת ומסיים בתחתית, או כלל לא עובר את אחוז החסימה, נראתה בלתי ניתנת לשבירה. ברבורים שחורים שרודפים אחריו לכל מקום. הוא החל לצלול בסקרים, איזנקוט חלף על פניו והפער ביניהם הלך וגדל. אלא שאז קרה משהו מדהים, עוצר נשימה ממש. בנט החליט שהוא לא נכנע לגורלו. שהוא יהיה סיזיפוס מודרני, בהבדל אחד: הוא יצליח להעלות את הסלע אל ההר.
הקמפיין של בנט בשבועות האחרונים הוא אירוע אישי הרואי. הפרלמנטים, המסע בלב המרחבים הביביסטיים, החתירה למגע, כל אלה הפכו את המגמה. בנט, כנגד כל הסיכויים, כיוון הרוח והמדרון התלול, הפך את המגמה. הפסיק לרדת והתחיל לעלות. יש כאלה שסבורים שאם הבחירות היו בעוד חודש או חודשיים, הוא היה חוזר ומשווה את התוצאה עם איזנקוט. אלא שזה לא רלוונטי. הבחירות בשבוע הבא. איזנקוט עדיין מוביל בכל הסקרים.
וכאן מגיעה המריבה: אצל איזנקוט, מטבע הדברים, פוצחים במבצע שתייה מאומץ: אנחנו, הם אומרים, חייבים לנצח את הליכוד ניצחון ברור. אין ברירה אחרת. רק אם ישר! תהיה גדולה משמעותית מהליכוד, לא תהיה לנתניהו לגיטימציה. הוא גם לא יוכל לפתוח במלחמת שולל כדי להיאחז בשלטון. זה חיוני, זה קיומי, זה הכרחי.
אצל בנט, וגם אצל ליברמן, מתקוממים: קמפיין המפלגה הגדולה מעולם לא הצליח. בכל פעם שמישהו מראשי הגוש הלך לכיוון הזה, הגוש הפסיד. תנו לכל מפלגה להביא את התומכים שלה. אל תלכו לקניבליזציה פנימית. תתמקדו במתלבטים מהצד השני. אווירת ה"קרב צמוד" עוזרת לנתניהו להפיח רוח חיים במפרשיו הנפולים.
קטונתי מלהכריע בין הצדדים. לפני שבועות ארוכים כתבתי כאן שאיזנקוט צריך להצטרף לבנט כי את נתניהו יהיה קל יותר להכריע מימין, במודל ההונגרי. אלא שאז מי שהצטרף לבנט היה דווקא יאיר לפיד. הקלפים נטרפו. עכשיו המצב נתון. אין טעם לערער עליו או להיסחף למשחקי "אילו" והערכות בדיעבד. צריך לנצח בבחירות. הניצחון צריך להיות חד-משמעי. אף פעם לא נדע איזה מההרכבים שלא עלו בסופו של דבר על המגרש, היה מביא את התוצאה הכי טובה. מה שנותר לנו, זה להביא אותה בהרכב הנוכחי.
לצורך זה, אני מציע, ממליץ וקורא מכאן לכל ראשי גוש השינוי/תיקון, לאפסן בבוידעם את שאיפותיהם האישיות מעכשיו ועד בכלל. לשכוח מתפקידים, להקפיא גם את החלום להיות ראש ממשלה. לעשות הכל כדי שגוש השינוי יהיה גדול משמעותית מגוש ההשתמטות, שחלקו לא ציוני. למחרת הבחירות, להתייצב כאיש אחד מאחורי מועמד אחד ולעשות את העבודה.
השטח מתעורר
האופטימיות נעוצה במה שקורה ברחוב. גדי איזנקוט מילא השבוע אולמות, עד אפס מקום, בחמישה מעוזי ליכוד: דימונה, ירוחם, באר שבע, רמלה וגבעת שמואל. בנט ממשיך לשרוף את השטח בפרלמנטים וחיכוכים בלתי פוסקים עם כל מי שמוכן להישיר אליו מבט. ליברמן מתמקד בציונות דתית "רכה" ובימין חילוני ממלכתי, אבל גם באליטה הכלכלית שמחבבת אותו. יאיר גולן מטפל במה שנותר כאן מהשמאל ומקווה להביא מנדט מהרחוב הערבי. עשרות אלפי ישראלים נוהרים בשעות אלה ממש ארצה, כדי לממש את זכותם להצביע. ואנחנו צריכים להסתער על הקלפיות ביום שלישי ולדאוג שכולם יצביעו.
צריך לסמוך גם על המשטרה. כן, אני יודע, משטרת בן גביר וכל זה, ודני לוי מונה על ידי הממשלה הזו ועל ידי בן גביר וכו' וכו'. אבל רב ניצב דני לוי הוא גם שוטר. הוא עשה את כל תפקידי השיטור, התחיל הכי למטה, והגיע עד הכי למעלה. הוא יודע שהוא מפכ"ל היסטורי שממונה על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי ועל קיום הבחירות בימים שאין היסטוריים מהם. אני מקווה שהוא מבין את גודל השעה והמשימה. הוא צריך לחשוב על משפט ההיסטוריה, ועליו בלבד.
התרעות פיקוד העורף