בפרובינציית אלבורז בלבד תועדו למעלה מ־8,000 בארות לא חוקיות. ברחבי המדינה מדובר ביותר ממיליון בארות, שמרוקנות את מי התהום בקצב בלתי־בר־קיימא. אליהן מצטרפת גם צריכת יתר: מדי שנה נשאבים באיראן כ־43 מיליון קוב מים מעבר ליכולת ההתחדשות הטבעית של מקורות המים. התוצאה הישירה היא המלחת מי התהום, תהליכי מדבור מואצים ופגיעה קשה במערכות האקולוגיות.
תחום החקלאות הוא הגורם הבולט ביותר במשבר - הוא צורך 88% ממשאבי המים של איראן, אך תורם רק 10–12% מהתוצר הלאומי הגולמי. מדובר בפער חריף המעיד על ניצול בלתי־יעיל של משאב יקר ערך, ועל חוסר איזון מהותי בין היקף ההשקעה לתועלת הכלכלית.
הנושא עלה לראשונה לכותרות ב־2011 בעקבות הפגנות, אך חרף נזקי הענק והבטחות תקציב, צעדי הצלה כמעט לא בוצעו. גשמים עונתיים סיפקו שיפור זמני בלבד, והאגם הצטמק עד 2024 לכ־10% משטחו המקורי. פרויקט שהחל ב־2023 להזרים מים לאגם לא הצליח לפצות על השאיבה המאסיבית מבארות. בקיץ 2025 יובש האגם לחלוטין.
כיום, מליחות מצטברת מיתוספת לאדמה, מתייבשת ונישאת ברוח, וגורמת ל"סופות מלח" הפוגעות בחקלאות ומקשות על החיים באזורים נרחבים. לפי אתר האופוזיציה "Iran News Update", הסיבה הישירה למשבר היא ניהול כושל ושחיתות שלטונית. לדבריהם, במקום להשקיע בהצלת מקורות המים, המשטר השקיע "סכומי עתק" במימון ארגוני טרור כמו חמאס - והותיר את אזרחי איראן להתמודד עם אסון סביבתי וכלכלי מתמשך.
התרעות פיקוד העורף