הגיע הרגע, כולכם באוטו בחופשה משפחתית. מסיימים מסלול מושקע, עוצרים במסעדה שבה הזמנתם מקום מראש, ואז נשמע מאחור קולו של המתבגר שלכם, והוא נשמע די אגרסיבי: "תכף!", הוא מודיע, בעודו שקוע במשחק בנייד שלו. אתם מפצירים בו שיעזוב את זה עכשיו, מזכירים שאתם בחופש, לא מבינים מה כל כך דחוף שם שלא יכול לחכות. זה לא יעזור לכם.
מה שאולי כן יעזור לכם, יהיה לדעת שזה לא קורה רק במכונית שלכם ואתם כנראה לא ההורים היחידים שלא מבינים את הדחיפות ואת הצורך הבלתי פוסק בגיימינג. למעשה, מדובר בהתמכרות חדשה שמפלסת את דרכה אל דפי ההיסטוריה של התרבות האנושית בתקופה זו ממש, נשענת על כניסת הסמארטפונים אל חיינו ומחוזקת בשנות הקורונה, שמילטו מיליוני אנשים אל המרחב הדיגיטלי של חייהם.
זו אינה ההתמכרות היחידה האורבת לכולנו בחיים המודרניים – בשבועות הקרובים נביא כאן, במסגרת פרויקט "משחקים באחריות" של מפעל הפיס, סדרת ראיונות עם מומחים וחוקרים מובילים שיספרו על המדע שמאחורי התופעות. הם ישרטטו את הדפוסים הפיזיולוגיים, הפסיכולוגיים וההתנהגותיים ויאפשרו זיהוי הבנה והתמודדות מוצלחת עם התמכרויות בנות ימינו.
אם נחזור רגע למתבגר במכונית - יש הסבר טכני פשוט לדחיפות שהוא חש: המשחק מתוכנן לתגמל את מי שנכנסים אליו על בסיס יומיומי, וההפך – לקצץ בהישגי הגיימרים שלא מפגינים נאמנות מוחלטת. התמסרות לחופשה המשפחתית ולמסעדה שהזמנתם - משמעותה עבור הילד היא אובדן של בונוסים, נקודות ואביזרים שמוצעים למי שכן מחובר למשחק.
הדוגמה קיצונית, אבל ממחישה את כוחם של משחקי המחשב לשאוב אדם להתעסקות בלתי פוסקת. אבל מה מוביל להישאבות הזאת מלכתחילה? "נראה לי שכל אחד מאיתנו מכיר את ההרגשה הזאת", אומר ליאון, "המשחקים הם פילר מצוין לחורים הריקים בחיים שלנו. כשיש לנו רבע שעה ריקה בין עיסוק לעיסוק, הדבר הזה נותן לנו מנוחה ברמה הרגשית".
הרצון למנוחה מובן לכולנו כנראה, אבל ליאון סבור שיש להפנות תשומת לב רבה לעניין כשזה נוגע לילדים ובני נוער רגישים, ולכאלה שמתקשים במיומנויות חברתיות. "ילדים שהעולם מאתגר אותם, מוצאים במשחקי המחשב מפלט מאוד נעים מהחיים. זה מקום שעולם הרגש בו – בניגוד לטלוויזיה למשל – הוא לא חזק, וקל בהרבה להכלה מאשר הרגשות בעולם האמיתי. ההתרחשות היא לא תובענית מהבחינה הזאת, ותמיד גם קיימת האפשרות פשוט להתחיל מחדש. בשביל ילד שקשה לו בחוץ, זה אלחוש מאוד עוצמתי. המשחק בעצם הופך להיות המקום המוגן שלו. מרחב שמציע לו רגיעה ותחושת ערך כלשהי בלי מאמץ. כשילד כזה יוצא מהמשחק ופוגש את המציאות מחדש – הוא מיד רוצה לברוח בחזרה למקום המוגן".
ליאון מציע גם לשים לב לגילאים שבהם מתרחשת ההתמסרות למשחק. "השנים החזקות לזה באופן טבעי הן שנות חטיבת הביניים. זה מתחיל בדרך כלל בסוף בית הספר היסודי ונמשך עד אזור כתה י'. כך שאם בכתה י' הילד לא מתחיל להוריד מינונים לטובת ספורט או פעילות אחרת, זה מקום שהייתי שוקל בו שימוש באלמנט טיפולי. בסופו של דבר מה שמטריד הוא האפשרות שהילד יהפוך לבוגר מכור".
תופעת ההתמכרות לגיימינג נכנסה לאחרונה לנספח של ה-DSM (ספר המסווג ומעדכן הפרעות נפש – היוצא ומתעדכן תמידית על ידי האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה), כלומר – המחקרים כבר מוכנים וההגדרות המדויקות יפורסמו במהדורה הבאה. ליאון מצדו מדבר על כך שזוהי ההתמכרות היחידה שבה המכורים חולמים על מושא ההתמכרות שלהם, ועסוקים גם תוך כדי שינה ב"לעלות שלב במשחק", וגם על כך שבני הנוער השקועים במשחק מגלים בבגרותם שאין להם זיכרונות מהתקופה.
"בסופו של דבר, אם שיחקת עם החברים למטה ומישהו העליב אותך, אם נפלת וקיבלת מכה או שניצחת, זו חוויה שנשמרת בגוף. משחק המחשב, לעומת זאת, לא משאיר כלום. לכן אני מציע שלא לוותר על החלומות, החוויות, הזיכרונות וכל מה שהופך אותנו לבני אדם. ופשוט לשים לב לשני הדברים שילד הכי זקוק להם בתקופת ההתבגרות: שעות שינה ופעילות חברתית. יש בזה יותר בריאות ממה שאנחנו מבינים".
התרעות פיקוד העורף