רות נודלמן מתארת את היוגה כמשנה חיים. בתאל ישי אפלבוים מגדירה את קבוצת המתרגלות כקבוצת תמיכה. ויקטוריה לאה סרגה מדגישה את הכוחות שבתרגול, ומוריה אילן מסבירה שהאימון מנקה את הנפש.
בפתח מרכז איינגאר יוגה בשכונת תלפיות שבירושלים אנחנו פוגשים את ארבע הנשים שהמלחמה הגיעה לפתח ביתן, קראה לבעליהן לצאת אליה וטלטלה את חייהן.
מחוץ לסטודיו של אפרת מיכלזון, שניתן בתרומה לפרויקט של נט"ל (עמותת נפגעי טראומה על רקע לאומי) כדי לתרגל איינגאר יוגה מודעת טראומה, אומרת נודלמן בחיוך, “זה הממתק השבועי שלי", ומספרת שהיא אם לארבעה ונשואה לניתאי, לוחם גולני, שגויס למילואים ב-7 באוקטובר.
“מחקתי את עצמי בתקופה הזאת. את הרצונות שלי, את האהבות שלי, את הכישרון שלי במוזיקה. אני מוזיקאית, והפסקתי את ההופעות והסדנאות, הפסקתי לשיר, כי לא יכולתי לעשות גם וגם. היוגה הפכה לרגע היחיד שבו נתתי לעצמי מקום נקי, כמו ילדה".
“אני כל כך שמחה שאני פה", מוסיפה ישי אפלבוים, אם לשלושה ונשואה לרון, שגם הוא גויס ב-7 באוקטובר. “הלב כואב, כבר הרבה זמן שהוא ממש כואב. אבל כשאני מגיעה לפה, גם מעצם המפגש עם נשים במצב דומה, גם בזכות המדריכה לילך עם מאור הפנים והחמלה שלה, אני מתרגשת. יש חמלה ביוגה הספציפית הזאת, אז אני יוצאת מפה עם לב רחב יותר, וזה לא דבר שקל לעשות היום".
יציבה, איתנה, מתפקדת
על פי יעל עידן, מרכזת יוגה וטראומה בעמותת נט"ל, שפיתחה את המודל המיוחד, בתרגול איינגאר יוגה מודעת טראומה מתחזקת ההבנה כי גוף ונפש קשורים זה בזה מתוך התבוננות הוליסטית במתרגל שנמצא במרכז. “כל הזמן האמנו בנט"ל שהעבודה עם הגוף היא חלק אינטגרלי מהמערך הטיפולי", היא מסבירה, “אבל מאז ה-7 באוקטובר הבנו שהטראומה ממש נרשמת בגוף ולכן הפעילות הפיזית מאפשרת לאנשים להיפתח יותר, להבין את עצמם יותר, להתקרב אל עצמם".
במהלך 15 השנים שעברו מאז יצא הפרויקט לדרכו השתנו הקבוצות וצורכיהן. “עד ה-7 באוקטובר היו לי קבוצות של פוסט־טראומה ממלחמות כיום הכיפורים ו'צוק איתן'", עידן מספרת, “אבל מ-7 באוקטובר הרחבנו את העשייה בצורה מאוד משמעותית לכל מעגלי הטראומה, החל מהטראומה הישירה של שורדי הנובה, תושבי הקיבוצים והמילואימניקים, ועד לטראומה המשנית, למעגלים של בני המשפחה, בנות זוג ועוד".
“הגוף הוא כלי מאוד משמעותי והשילוב בין הגוף לנפש דיבר אליי", מודה ישי אפלבוים. “הייתי נתונה בלחץ כשרון, בעלי, היה במילואים לאורך השנה האחרונה בלבנון ובעזה, ולכן נרשמתי. צריך לומר שזה לא רק בעלי, שהיה ועדיין במילואים, אלא גם אני והילדים נושאים בנטל ונמצאים בתקופה מאוד ארוכה של חוסר ודאות וחרדה. לכן חשוב לי לספר על היוגה, כדי שאנשים במצבים דומים ידעו לפנות ולעזור לעצמם, לחפש את הכלים שמתאימים להם. לא בטוח שלכל אחד מתאימה היוגה הזאת, אבל לי היא הביאה משהו חדש".
נודלמן: “לפני זה שנאתי יוגה, זה נורא שעמם אותי. גם כשראיתי את הפרסום והבנתי שזה מיועד לפוסט־טראומה, זה נשמע לי לא מתאים. חשבתי שזה בטח מתאים לניצולי הנובה ולאחרים שחוו סיפורים קשים. אני לא יודעת למה מילאתי את טופס ההרשמה, אבל אני כל כך שמחה שעשיתי את זה. כי כשהגוף פתוח, כשהחמצן מגיע, כשאני עומדת יציבה, אז אני אחרת בעולם, אני אחרת לעצמי. אני מוכנה לאהוב את עצמי יותר, אני איתנה, אני מתפקדת. מבחינתי, זה גם מחבר אותי לקב"ה, לישות גבוהה יותר, מעבר להישרדות היומיומית".
נודלמן מספרת שכשבעלה גויס, היא עצמה הייתה צריכה ללמוד להיות “קצת גיבורה. ללמוד לבקש עזרה, פחות להתבייש. לקחת את מה שמציעים, כי רק ככה את מצליחה להחזיק מעמד. הייתה נקודת שבר שבה אמרתי לו ‘כבר די, אל תלך, אני לא מסוגלת'. נכון, יש את כל האידיאלים הנשגבים, אבל הבנתי שזה או זה, או הבריאות שלי".
"בזכות זה, הילדים רואים אותי יותר אסופה, אני מצליחה להסביר את עצמי לבעלי טוב יותר. זה בהחלט משנה חיים. מבחינתי, הגיע איזה מלאך שאמר לי ‘תמלאי את טופס ההרשמה. מגיע לך שתקבלי את עצמך בחזרה'. אני כל כך שמחה ומודה על זה. בגיל 40 גיליתי עוד רובד של העולם, שילך איתי הלאה, עד 120".
שנה חלפה מאז שבעלה של מוריה אילן, סא"ל (מיל') אסף אילן, מפקד גדוד שריון 363 בחטיבת הראל נפצע בח'אן יונס. "הוא יצא לרגע מהטנק לבדוק מאיפה הכי נכון יהיה להשמיד את אחת המנהרות, וקיבל כדור שנכנס במרפק ויצא", היא מתארת. "הכדור גרם להתרסקות של עצם הזרוע ולבעיה עצבית".
היא התחילה מכמה נשים שנפגשו בשיקום של בית לוינשטיין, והמשיכה במתכונת של חברה מביאה חברה. היום הקבוצה מונה כבר 350 נשים בערך, בנות זוג של לוחמים, שוטרים, חברי כיתות כוננות, נפגעי פעולות איבה".
שינתה הרגלים
“אנחנו משפחה של חב"דניקים", מספרת ויקטוריה לאה סרגה, אם לחמישה בנים. “בעלי גויס בתחילת המלחמה אחרי שלוש שנים שבהן הוא לא שירת, ומאז הוא במילואים ברצף. הוא רב־סרן בצנחנים, בגדוד 71, ואנחנו מאוד גאים בו ותומכים בו, ועושים הכל כדי שימשיך את השירות שלו".
"לקחתי גם את אמא שלי איתי, וזה זמן האיכות שלי איתה. שתינו צריכות לטפל בנפש שלנו, וזה המקום. אין פה שיפוטיות, אין פה ‘יכולה' או ‘לא יכולה'. לילך המדריכה אומרת לנו לעשות את מה שאנחנו יכולות בקצב שלנו, וזה נותן לי כוחות".
“זה מדהים", אילן מתארת את החוויה. “מאמצים את הגוף, מביאים אותו לקצה גבול היכולת, אבל מצד שני זה ממש מנקה את הנפש, אני תמיד יוצאת מפה רגועה לכמה שעות. עברה עלינו שנה מאתגרת".
“לילך המדריכה נתנה דימוי טוב למחשבות המתרוצצות שלנו, שלא נותנות מנוח", אומרת ישי אפלבוים. "היא אמרה שהן כמו קוף שקופץ מעץ לעץ, אבל עצם הפעילות הפיזית גורם למחשבות האלה להשתחרר, והשחרור נותן מנוחה ורוגע. זאת באמת קבוצת תמיכה. יש כאן מישהי שסיפרה שלא היה לה כוח לקום, והיא בכל זאת הצליחה לגרד את עצמה מהמיטה כדי לבוא, ורק על זה נמחא לה כפיים. אני יכולה לשתף בדמעות על הקשיים. האחווה הנשית והמקום הדומה שאנחנו נמצאות בו מרפאים בפני עצמם".
נודלמן: “אני מרגישה פה בטוחה, וזה לא קורה לי בכל מקום. היה לי לא מזמן יום הולדת, ולא חגגתי אותו עם המשפחה, עם החברות, עם אף אחד – רק עם הקבוצה".
סרגה: “זו זכות להיות ליד הנשים שיש פה. הן נלחמות בכל יום, בכל כך הרבה רבדים. עבורי, לראות את רות, את מוריה, את בתאל וכל אחת שמשקמת את עצמה, זה לא מובן מאליו
התרעות פיקוד העורף