מרוץ נגד הזמן: כך מנסים הרופאים להציל את הרגל הנותרת של הקצינה שנפצעה בעזה

השלב הראשון במאבק להצלת הרגל כולל ייצוב ראשוני של הפצועה – ייצוב של לחץ הדם, הפסקת דימומים חיצוניים או פנימיים, והבטחת נשימה מספקת, לעתים באמצעות הנשמה מכנית. לאחר מכן מבוצעת הערכה של מצב הגפה הפגועה, לרוב באמצעות סריקות CT ובפרט CT אנגיוגרפי, שנועד לבדוק האם זרימת הדם בגפה קיימת או נפגעה.

אם מתגלה קרע בעורק הראשי של הרגל, כמו העורק הפמורלי, הצוות הרפואי נדרש לבצע במהירות שחזור של כלי הדם באמצעות שתל ורידי (שנלקח לעתים מהוריד הספנוס ברגל הבריאה) או שתל מלאכותי. ללא אספקת דם מספקת – תאי השריר ברגל מתחילים למות בתוך שש שעות. החייאת כלי הדם היא התנאי הבסיסי לכל ניסיון שימור של הרגל. במקביל, המנתחים מבצעים ניתוחים חוזרים להסרת רקמות מתות או מזוהמות – הליך הקרוי Debridement – שבמהלכו מוסרים שברי עצם לא יציבים, גידים שנקרעו ורקמות שניזוקו מהפיצוץ או מהחיכוך עם הקרקע. פעמים רבות נדרש לבצע מספר ניתוחים כאלו – כל יומיים-שלושה – כדי לאפשר לרקמות הבריאות להחלים.

אם העצם נשברה – והרוב המוחלט של פציעות כאלה מלוות בשברים מרוסקים – נדרש לקבע את העצם כדי לאפשר תהליך איחוי תקין. בשלב הראשון הקיבוע נעשה לרוב באמצעות מערכת חיצונית, External Fixator, שמורכבת ממסגרת ברזל שמחוברת לעצמות דרך העור בעזרת ברגים. רק לאחר שהזיהומים נעלמים והרקמות מתייצבות ניתן לעבור לקיבוע פנימי, באמצעות פלטות וברגים.

בשלב הבא מתבצע שחזור של עצבים שנפגעו – לעתים עצבים קריטיים כמו עצב הסיאטיק, שאחראי לתחושה ולתנועה של הרגל. אם נגרם נזק בלתי הפיך לעצב, הפציעה תסתיים ברגל שמורה מבחינה אנטומית, אך ללא תחושה או תפקוד. שחזור עצבים דורש זמן רב ולעיתים חולפים חודשים עד שמופיעים סימנים ראשונים להתחדשות עצבית. במקרה של רס"ן נורית, הרופאים נאלצים לפעול תחת תנאים מורכבים במיוחד: מצד אחד, רצון להציל את הרגל; מצד שני, חשש שהמאבק להותירה עלול לעלות בזיהום כללי (ספסיס), או להוביל לפגיעה ברקמות נוספות.

במקביל לשחזור כלי הדם והעצבים, יש להחזיר לרגל כיסוי עורי תקין. בשל הפציעה העמוקה, לעיתים חסר עור באזורים נרחבים – ולכן מבוצעים שתלים של עור ממקומות אחרים בגוף, או העברת "מתלים" – רקמות חיות של שריר ועור שנלקחות מהבטן, הגב או הירך ומחוברות מחדש באמצעות חיבור כלי דם תחת מיקרוסקופ. גם הליך זה נעשה רק כאשר נשללה נוכחות של זיהום פעיל.

בין הסכנות העיקריות שבגללן נאלצים הרופאים לקטוע גפה שנפגעה, נכללות הופעת חיידקים עמידים, נמק שרירים, תסמונת מדור (compartment syndrome) שגורמת לקריסת רקמות בשל לחץ תוך-רקמתי מוגבר, וכן הופעת תסמיני ספסיס – חום גבוה, לחץ דם נמוך, אי תפקוד כלייתי והתדרדרות כללית. אם כל אלה מופיעים והמאמץ להציל את הרגל מסכן את החיים – הקטיעה הופכת בלתי נמנעת.