בפתיחת ציון תשעה באב בחר הארגון הרצחני חמאס לשחרר סרטון זוועות שמעיד ללא ספק שבעזה מתחוללת שואה חדשה בקרב החטופים, בדומה לסבלם של היהודים במחנות הריכוז. תחקיר "מעריב" שמתבסס על סקירה מדעית נרחבת, עדויות רפואיות ומחקרי עומק מגלה את החשש הכבד שראינו בסרטוני הזוועה של אביתר ורום החטופים: רעב קיצוני וחשש למותם בתוך שבועות אחדים.
התמונות המחרידות בשחור לבן ממחנות הריכוז כמו אושוויץ, ברגן בלזן ואבנזה חוזרות במקום אחר, עזה, אך עם תסמינים כמעט זהים: תת-תזונה קיצונית, אובדן מסת גוף, פגיעות במערכת העצבים, התדרדרות פיזיולוגית רב-מערכתית, ובעיקר - פגיעה נפשית קשה שמלווה בתחושת חוסר שליטה, ניתוק ובדידות.
אצל הניצולים שכבר חזרו מהשבי תועדו גם נזקים חמורים למערכת העצבים בעקבות מחסור בוויטמין בי 1, ובהם נוירופתיה, התכווצויות וכאבי שרירים, רעד וחולשה כללית. תופעות אלו מעידות על חסרים תזונתיים קשים שגרמו לפגיעה במערכת העצבים.
השפעות הרעב חורגות מהמישור הגופני בלבד. הדיכאון, הפוסט-טראומה והקהות הרגשית שתוארו בקרב ניצולי מחנות הריכוז מתועדים גם בקרב חטופים. המוח האנושי מגיב בצורה דומה למצבי קיצון של רעב, כליאה וניתוק. החטופים מתוארים כמי שסבלו מהתכנסות, אובדן עניין, תגובתיות נמוכה לגירויים סביבתיים - עדות לפגיעה קוגניטיבית ולתגובה נפשית הישרדותית, כמו שתועדה בגטאות ובמחנות.
הנזק המטבולי שתועד אצל ניצולי שואה - סיכון מוגבר לסוכרת, יתר לחץ דם ותסמונת מטבולית כבר מתגלה גם אצל חלק מהחטופים המשוחררים. מחקר מהולנד, שתיאר סיכון כפול-משולש לתסמונת מטבולית בקרב מי שנחשף לרעב בילדותו, מתרחש שוב מול עינינו. הביולוגיה האנושית לא שכחה את שפת הרעב.
הפרעות האלקטרוליטים (מלחים בדם), שגרמו למוות פתאומי אצל ניצולי מחנות לאחר שקיבלו מזון בבת אחת, תופעה המכונה תסמונת ההזנה מחדש, מהוות איום גם על החטופים שלעתים מקבלים באופן פתאומי כמויות גדולות של מזון כמה ימים לפני שחרור צפוי בעסקת חטופים. הסכנה להפרת מאזן זרחן, אשלגן ומגנזיום בשבועות הראשונים של הלעטה בכמויות גדולות של מזון עלולה להוביל להפרעות בקצב הלב ולכשל רב-מערכתי. כפי שנלמד במחנות - התחלת ההאכלה חייבת להיות הדרגתית וזהירה.
תסמונות כמו "כבל השבי" ו"אמבליופיית השבי" שתועדו בשנות ה-40 בקרב ניצולים, תוצאה של פגיעה עצבית בעקבות רעב ממושך, נצפות כעת שוב אצל החטופים ששבו, וסביר שגם 20 החטופים שנותרו בשבי החמאס לוקים בהם. חטופים רבים דיווחו על בעיות בשיווי משקל, חולשה תחושתית בגפיים והפרעות ראייה, בדומה למה שתועד אז, תחת שמות אחרים. אלו אינם תסמינים חדשים אלא חזרתה של תופעה ביולוגית מוכרת.
אצל רבים מהניצולים נותרו תחושות חרדה סביב אוכל, צורך לאגור, הימנעות מהשארת שאריות או דפוסים כפייתיים סביב אכילה. חלקם לא הצליחו לשבור את הקשר שבין רעב לבין הישרדות. אותה טראומה מופיעה מחדש גם בקרב חטופים, חלקם מתקשים לאכול, סובלים מהקאות, פחד ממחסור, ולעיתים אף תחושת אשמה סביב אכילה.
אחד הממצאים המטרידים ביותר מהשוואת התנאים הוא קצב ההידרדרות הפיזיולוגית שנצפה גם אז וגם כיום. אצל ניצולים נמדדו ירידות חדות במשקל תוך שבועות ספורים, ובמקרים רבים אובדן של עד מחצית ממשקל הגוף. אותו תהליך התרחש גם אצל החטופים, אשר תוך זמן קצר הפכו מכוח פיזי מתפקד לגוף חלש, תשוש ורעב. מנגנוני ההישרדות של הגוף מופעלים בעוצמה רבה, אך הם באים במחיר הרסני של התכווצות איברים פנימיים וקריסה תפקודית.
גם מערכת העצבים המרכזית וההורמונלית נפגעות באופן דומה. הגוף מגיב למצב רעב כרוני על ידי הפחתה חדה בהורמוני התריס, עלייה בקורטיזול והפסקת תפקוד הורמונלי מיני. אצל ילדים, כפי שתועד גם בשואה וגם כיום, זה גורם להפסקת גדילה, עיכוב התבגרות מינית ופגיעה בהתפתחות הקוגניטיבית. זהו מצב שמסכן לא רק את החיים אלא גם את איכות החיים העתידית של הילדים החטופים.
יתרה מזו, מערכת החיסון נחלשת משמעותית - תוצאה של חסר בחלבונים, ויטמינים ומלחים חיוניים. אצל ניצולים זה הביא לשכיחות גבוהה של זיהומים, בהם דלקת ריאות ושחפת. אצל חטופים שוחררים מדווח על תחלואה דומה, לרבות דלקות חוזרות בדרכי הנשימה, פריחות עור וזיהומי מעיים. הגוף שנשאר חודשים בתנאים תת-תזונתיים מאבד את יכולתו להגן על עצמו, ומגיב בעוצמה פחותה גם לטיפולים רפואיים סטנדרטיים.
החיבור הכואב בין השואה לבין השבי אינו רק סמלי או מוסרי: הוא ביולוגי, פתופיזיולוגי וקליני. הגוף האנושי מגיב לרעב קיצוני בצורה דומה אז והיום. התמונות המחרידות של אביתר, הנראות זהות ליהודים מאחורי גדרות תיל תחת אכזריות הנאצים, מראה שהשואה חזרה, עמוק מתחת לאדמה במנהרות החמאס בעזה, בעוד שממשלת ישראל והעולם שותקים.
התרעות פיקוד העורף