"בני נפצע לפני כשנתיים בעזה. חייו ניצלו בנס, הוא חטף רסיסי טיל נ"ט בכל הגוף, עבר כמה ניתוחים, אבל הפציעה האמיתית היא פגיעת ההדף בראש, פציעה שקופה, לא נראית", היא מספרת.
"אשתו מטפלת בו במסירות מאז, ואנחנו, סבתא וסבא, הופקדנו על הילדים שלהם. השתוקקתי לטפל בילד שלי, אבל הכלה הפייטרית שלי עושה איתו עבודה מדהימה. הוא עדיין סובל מפגיעה ביכולות הריכוז והשליפה מהזיכרון, מכאבי ראש חזקים מאוד, מאי-סבילות לרעשים. קשה לו לשתף, ואני לא לוחצת. אבל אני זוכרת את הפעם שבה חזר מתוסכל וסיפר לי שהרופא אמר לו שאין סיכוי לשיפור במצבו. התפללתי בלב שהרופא טועה. אין חייל שנפצע וחוזר אותו דבר, ולוקח זמן להבין את זה. המבט שלו בעיניים, עוד לפני ההתנהגות שלו, מעיד על פציעתו" בנה לא שב בינתיים לעבודתו. "מבחינתי זה יהיה הסימן להחלמה, אבל זה עדיין נראה רחוק", היא מודה.
תמיכה נפשית ועוד משהו
לקורס הליצנות הרפואית לאמהות של פצועי צה"ל שיזמה עמותת "אמא לביאה" הגיעה רחל ללא היסוס. זהו המפגש השני מתוך 12 המפגשים במחזור הראשון של הקורס, שבמהלכו גם יבקרו האמהות במחלקות שונות, לבחירתן, בבתי החולים: "בדרך כלל מתמקדים בנפש, וכאן זה פאן, ואני מתחברת לזה. התמיכה הנפשית בנו חשובה, אבל צריך עוד משהו. בכל מקום אחר אני אנסה להסביר מה עובר עליי בעקבות הפציעה של בני, ואיש לא יבין. כאן, בלי שאגיד מילה, כולן מבינות".
יצחייק מחלקת את האפים האדומים, המזוהים כל כך עם פני הליצן שכולנו מכירים, ומבקשת מהאמהות להציג את עצמן. אחת הנוכחות דומעת ומסבירה שמדובר ביום השנה לפציעת בנה ושהיא זקוקה לחיבוק. היא מקבלת הרבה חיבוקים, וכולן שוב מתכנסות למעגל לשירת השיר "סמייל", שמנגינתו מוכרת מסרטו של צ'רלי צ'פלין, "זמנים מודרניים". ושוב הן דומעות ושוב הן מחייכות, וכשהן מתבקשות לקפוץ במקום - הן גם צוחקות.
המעברים האלה, הבלתי נמנעים, בין צחוק לדמע, הם חלק מהמוטיבציה להגיע לקורס. "אני כל הזמן מכילה ומכילה, זה מעייף", מסבירה עדי. "בא לי לצחוק קצת".
הסיפור המשפחתי, מוסיפה יעל, הוא סיפור של בחירה בהודיה על הנס, של למידת פרופורציות. "קיבלנו ילד שרוף בטיפול נמרץ שאפשר לחבק", היא אומרת, "ועדיין - לא קל לראות את הטוויסט בחיים שלו. הקרבנו משהו. יש פה מסירות נפש שלא בחרנו בה ישירות. אנחנו רק בוחרים לאן לקחת אותה. בננו מוכשר, חכם, חד ואופטימי מאוד גם היום, ואנחנו איתו".
בשם האופטימיות הזאת, היא אומרת, הגיעה לקורס: "בני לא יכול היה לסבול את הליצנים הרפואיים כשהיה מאושפז, הוא תמיד ביקש שנרחיק אותם. באתי לכאן מהמקום האישי שלי, מתוך הבנת החשיבות של החשיבה החיובית לבריאות הנפשית".
חיזוק החוסן של כל אחד מבני המשפחה מחזק, לתפיסתנו, את המשפחה כולה. קורס הליצנות הרפואית הוא ביטוי לתפיסה הזאת: היכולת להעניק לאחרים היא בעצמה מקור לכוח ולריפוי. המפגש עם אמהות שחוו התמודדויות דומות יוצר תחושת שייכות, מפחית את הבדידות ומאפשר לגלות מחדש כוחות פנימיים. באמצעות ההומור, היצירתיות והנתינה לאחר, המשתתפות יכולות לעבור ממקום של כאב והתמודדות למקום של משמעות, חיבור ותקווה".
האנחה של כולן
אודליה בטוחה שהיא תעסוק בליצנות רפואית בעתיד. בינתיים היא לומדת את המקצוע הזה ומספרת על ההתמודדות עם מצבה החדש: "הכי קשה כששואלים אותי שאלות פרטיות עליו, למשל, ‘איך הוא מבחינה נפשית?'. זה מעצבן. בנקודה הזאת בדיוק נכנס הכוח של הקבוצה הזאת. אנחנו אפילו לא צריכות לספר את הסיפורים כדי להבין. כשמישהי נאנחת, זאת גם האנחה שלי".
זה לא מקרי. הכוח המניע מאחורי הקורס הזה ומאחורי "אמא לביאה" הוא מיכל אסבן, שבנה יותם נפצע פציעת ראש קשה מאוד במאי 2024 ברצועת עזה. "יותם היה מחוסר הכרה במשך שמונה ימים, שבהם רק התפללתי לאלוהים שלא יישאר בקומה", היא משחזרת. "ביום השמיני הוא התעורר פתאום והתחיל לדבר לעניין, וחשבתי שאני הוזה, מדמיינת. הוא התחתן לפני שבוע עם בחורה שהכיר אחרי הפציעה, עם כל הצלקות.
עד היום אני ניגשת אליו בעדינות. אני לא מסוגלת לכעוס עליו. אני כל הזמן מזכירה לעצמי, ‘הוא כמעט מת לך, יש לך נס מול העיניים'. צריך ללמוד מחדש את הילדים האלה, צריך לפתח איתם תקשורת אחרת אחרי הפציעה. קשה מאוד לאמא לראות את הילד שלה סובל, ואמהות של הפצועים נאלצות לראות את ילדיהן סובלים באופן קבוע. נשרטתי קשות בישיבה הממושכת בבתי החולים אחרי הפציעה שלו.
"ראיתי סביבי הורים טרוטי עיניים שאיש לא מתעניין בהם, לא מוודא שאכלו משהו. זה הטריף אותי. איך ייתכן שהמדינה המטורללת הזאת, שנמצאת בלחימה חלק ניכר מהזמן, לא הבינה שצריך להסתכל מסביב ולדאוג גם לאנשים שהביאו לעולם את הגיבורים האלה? איך ייתכן שהאמהות, שנשאו את הילדים האלה ברחם תשעה חודשים, ילדו אותם וחינכו אותם למסירות נפש, נעשות שקופות כשהילדים האלה נפצעים למען המדינה? זה קשה, זה פוגע, זה כואב. חצי שנה אחרי שיותם נפצע הקמתי את העמותה כדי לתת לאנשים כוח במקום המדינה שברחה.
"הייתי בכנסת, ניסיתי לדבר עם שרים ועם חברי כנסת, וחלקם התנהגו ממש מגעיל. הפצועים האלה, כולם, מתמודדים חודשים ושנים עם השלכות הפציעות שלהם, ואנחנו איתם, וההרגשה היא שלאיש לא אכפת. לי, כאמא שבעצמה מתמודדת, אכפת. הבנתי שאני יכולה לגעת בנשמות העצובות האלה, שאני יכולה להציע להן שמחה, שחרור, דברים שיעשו קצת טוב בלב. במפגשים של העמותה, שכוללים ריטריטים וימי התאווררות, יש בכי, אבל זה בכי אחר, משחרר. אני אומרת לאמהות האלה - אם המדינה לא רואה אתכן, אנחנו נראה אתכן".
המפגש מסתיים. הנשים מדברות על הריפוי ועל הטראומה שמתקיימים באותם מקומות, על הכאב והבדידות. ובכל זאת, מעידות האמהות האלה, חילוניות ודתיות מרחבי הארץ, שהן למדו להיפתח ולשתף בכאבן, שהרשו לעצמן ליהנות מהאתנחתה וגם לצחוק. "כאן אנחנו לא עושות הצגות, לא צריכות להיות גיבורות", מסכמת עדי.
התרעות פיקוד העורף