לדברי שטיינמן, חלק מהבעיה טמון בזמן הרב שנדרש עד שממצאים חדשים מחלחלים לשטח. רופאים נדרשים להתמודד עם כמויות עצומות של מידע רפואי, ולכן לעיתים חולף זמן עד שהמלצות חדשות מגיעות אליהם והופכות לחלק מהעבודה השוטפת. לצד זאת, גם הרגלים משחקים תפקיד: רופאים ומטופלים מתרגלים במשך שנים לטפל במחלות בדרך מסוימת, והמעבר לגישה אחרת אינו תמיד פשוט.
בנזודיאזפינים, וגם תרופות שינה מקבוצת תרופות ה-Z כמו אמביאן ולונסטה, עלולים לפגוע בשיווי המשקל, בקואורדינציה וביכולות הקוגניטיביות. התוצאה עשויה להיות נפילות, שברים ותאונות דרכים. כאשר הם נלקחים במקביל לאופיואידים לשיכוך כאבים, קיים גם סיכון למנת יתר. נוסף על כך, שימוש ממושך עלול להוביל לתלות, והפסקת הטיפול עשויה לגרום לתסמיני גמילה.
מחקר שפורסם לאחרונה ב-Annals of Internal Medicine הצביע אמנם על ירידה מסוימת בשימוש בבנזודיאזפינים בקרב בני 65 ומעלה: שיעור השימוש ירד מ-14% בשנת 2015 ל-11.5% בשנת 2024. אלא שמאז 2020 הירידה נעצרה. בקרב בני 75 ומעלה אף נרשמה עלייה - מכ-12% בשנת 2020 לכ-13% כעבור ארבע שנים. במקביל, חל יותר מפי שניים גידול באספקת התרופות דרך בתי מרקחת במוסדות לטיפול ממושך, וכשליש מהמשתמשים נטלו אותן במשך יותר מחצי שנה.
עם זאת, החוקרים מדגישים כי אין להפסיק את התרופות הללו באופן פתאומי או עצמאי. הפסקה חדה עלולה לגרום לתסמיני גמילה, ולכן נדרש תהליך הדרגתי ומפוקח על ידי איש מקצוע רפואי, שעשוי להימשך שבועות רבים.
תחום נוסף שבו ההמלצות השתנו אך ההרגלים נותרו הוא השימוש באנטיביוטיקה לטיפול בדיברטיקוליטיס - דלקת של כיסים קטנים הנוצרים בדופן המעי הגס. במשך שנים הטיפול המקובל כלל כמעט אוטומטית אנטיביוטיקה, בעיקר ממשפחת הפלואורוקינולונים, כמו ציפרו ולבקין, או אמוקסיצילין בשילוב חומצה קלאבולנית, המוכרת בין היתר בשם אוגמנטין.
אלא שכבר ב-2015 המליץ האיגוד האמריקאי לגסטרואנטרולוגיה שלא לתת אנטיביוטיקה באופן שגרתי במקרים של דיברטיקוליטיס "לא מסובך", המהווה את רוב המקרים. מחקרים קליניים הראו כי במצב הזה לאנטיביוטיקה הייתה השפעה מועטה או אפסית על שיעורי התמותה, הצורך בניתוח, סיבוכים או הישנות המחלה.
גם כאן יש מחיר לשימוש מיותר. אנטיביוטיקה עלולה לגרום לתופעות לוואי כמו בחילות, הקאות ושלשולים, והיא אחראית לחלק משמעותי מהפניות לחדרי מיון בעקבות תגובות לתרופות. היא גם מגבירה את הסיכון לזיהום חמור בחיידק C. difficile. מעבר לכך, שימוש יתר באנטיביוטיקה תורם להתפתחות עמידות של חיידקים - תופעה שארגון הבריאות העולמי הגדיר כאיום בריאותי עולמי משמעותי.
למרות זאת, מחקר שבחן כ-70 אלף ביקורים ב-120 מתקנים של מערכת הבריאות ליוצאי צבא בארצות הברית גילה תמונה מפתיעה: שיעור מתן האנטיביוטיקה במקרים של דיברטיקוליטיס לא מסובך נותר כמעט מוחלט - 97% מהביקורים - גם שנים לאחר שינוי ההנחיות. גילם הממוצע של המטופלים עמד על 63, ולפי החוקרים, רבים מהם ככל הנראה היו מסתדרים באותה מידה עם כמה ימי טיפול בטיילנול ותזונה המבוססת על נוזלים צלולים.
שימוש יתר באנטיביוטיקה נותר נפוץ גם במצבים אחרים בקרב מבוגרים, בהם דלקות בדרכי השתן שאינן גורמות לתסמינים משמעותיים וזיהומים בדרכי הנשימה העליונות, שלרוב מקורם ויראלי ולא חיידקי. החוקרים ממליצים למטופלים לשאול את הרופא מה הסיבה למתן האנטיביוטיקה, ולא לחשוש לבקש לעצור ולבחון מחדש את הצורך בה.
גם אספירין, אחת התרופות הוותיקות והמוכרות ביותר, עומד במרכז שינוי דומה. בניגוד לתרופות מרשם, אספירין זול וזמין ללא מרשם, ומיליוני אמריקאים מבוגרים נוטלים אותו מתוך אמונה שהוא מסייע במניעת התקפי לב ושבץ. עבור מי שכבר עבר התקף לב, שבץ או הליך לבבי כמו השתלת סטנט או ניתוח מעקפים, מחקרים הראו כי נטילת אספירין במינון נמוך מדי יום אכן עשויה להפחית את הסיכון לאירוע נוסף.
אולם כאשר מדובר ב"מניעה ראשונית" - כלומר באנשים שמעולם לא עברו אירוע לבבי או מוחי - ההמלצות השתנו. בשנת 2019 המליצו הקולג' האמריקאי לקרדיולוגיה ואיגוד הלב האמריקאי שלא להשתמש באספירין למטרה זו בקרב בני 70 ומעלה. כוח המשימה האמריקאי לשירותי מניעה הרחיק לכת אף יותר והמליץ שלא להתחיל טיפול באספירין למניעה ראשונית כבר מגיל 60.
הסיבה לכך היא שמחקרים גדולים מצאו תועלת מוגבלת בלבד באספירין למניעה ראשונית, לצד סיכונים ממשיים - ובראשם דימומים במערכת העיכול. ככל שמתבגרים, הסיכון לדימום עולה, ובמקרים נדירים יותר עלול אספירין לגרום גם לדימום מוחי.
מחקר שפורסם ב-JAMA מצא כי המסר אכן מתחיל לחלחל. השימוש באספירין למניעה ראשונית ירד באופן משמעותי בין 2011 ל-2023, אך גם לאחר הירידה יותר משליש מבני 70 ומעלה עדיין דיווחו כי הם נוטלים את התרופה למטרה זו.
עם זאת, גם כאן התמונה אינה חד-משמעית. חלק מהמבוגרים הנמצאים בסיכון גבוה במיוחד למחלות לב וכלי דם עשויים עדיין להפיק תועלת מאספירין למניעה ראשונית. בנוסף, ישנם מחקרים שמעלים אפשרות כי אצל מטופלים מבוגרים שכבר נוטלים אספירין, הפסקתו עשויה דווקא להיות קשורה לעלייה בסיכון למחלות לב וכלי דם. לכן, ההמלצה היא לא לקבל החלטה לבד אלא לקיים שיחה עם רופא המשפחה ולבדוק האם הטיפול עדיין מתאים ככל שמתבגרים.
שלושת המקרים הללו ממחישים עד כמה קשה לשנות טיפול רפואי שכבר הפך להרגל. גם כאשר המחקר מתקדם, ההנחיות משתנות והסיכונים מתבררים, הדרך משינוי ההמלצה ועד לשינוי בפועל אצל הרופא והמטופל עשויה להימשך שנים.
התרעות פיקוד העורף