יש רגעים שבהם קשה להסביר לילד את מה שגם מבוגרים מתקשים להבין. "איך יכול להיות שסבא עדיין אוהב אותי, אבל לא יודע מי אני? לא זוכר את שמי? מבלבל אותי עם ילדים אחרים?"
עבור ילד, זיכרון ואהבה הם כמעט אותו הדבר. אם סבא לא זוכר את השם שלי, את הביקור האחרון שלי או אפילו שאני הנכד שלו, אולי הוא כבר לא אוהב אותי? אולי עשיתי משהו לא בסדר? ואולי, במחשבה הילדית והישירה, סבא פשוט "נעלם".
בחיפוש אחר דרך יצירתית ונגישה לילדים, כאן אולי דווקא הדמות של הארי פוטר יכולה לסייע לנו למצוא את המילים או ההסבר המתאים.
ב"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", הארי פוגש את הדמנטורים – ייצורים אפלים ששואבים מאנשים את האושר, התקווה והזיכרונות הטובים, ומשאירים אותם להתמודד בעיקר עם החוויות הקשות ביותר שלהם. פרופסור לופין מסביר להארי שהדמנטורים משפיעים עליו בעוצמה רבה יותר מאשר על אחרים בגלל הדברים הקשים שחווה בעבר. והמסר החשוב ביותר שלו להארי הוא שהתגובה שלו אינה מעידה על חולשה.
זו אולי מטאפורה טובה גם לשיחה עם ילד על מחלת שיטיון - דמנציה.
אפשר להציע לילד "תחשוב על דמנציה קצת כמו על דימנטור. היא לא הופכת את סבא למישהו אחר, והיא לא לוקחת ממנו את האהבה שלו כלפיך. היא פשוט מקשה עליו להגיע אל הזיכרונות שלו".
הדימוי כמובן אינו מדויק מבחינה רפואית, דמנציה אינה יצור ששואב זיכרונות, והחוויה של כל אדם עם המחלה שונה. אבל כמטאפורה לילד, הוא יכול לעזור להפריד בין שני דברים שנוטים להתערבב, היכולת של סבא לזכור – והיכולת שלו לאהוב.
כי הילד צריך לשמוע באופן ברור, סבא לא שכח אותך כי אתה לא חשוב לו. הוא שכח כי המוח שלו חולה. וזה הבדל עצום.
אז איפה הפטרונוס?
בהארי פוטר, הדרך להתמודד עם הדמנטורים היא הפטרונוס, כוח שמבוסס על זיכרון של אושר, תקווה וקשר. הארי לומד להגן על עצמו באמצעות הזיכרון הטוב ביותר שלו.
ניתן להסתייע בכוחות אלו. אולי גם למשפחה שלכם יש "פטרונוס" משלה. לא כדי להחזיר לסבא את הזיכרון, אלא כדי לשמור על הקשר גם כשהזיכרון משתנה. זיכרונות טובים מהעבר, סיפורים שמחזקים את הקשר, חוויות משותפות חיוביות..
אפשר להסתכל יחד עם הילד על תמונות ישנות. לספר שוב את הסיפורים שסבא כבר לא זוכר. להקשיב לשיר שהוא אהב. להכין יחד את העוגה שסבתא תמיד מספרת שהוא אהב. ובעיקר לאפשר לילד להיות עם סבא גם בלי לדרוש ממנו לזכור.
כי אם סבא לא זוכר שהנכד שלו הגיע לבקר אותו אתמול, זה לא אומר שהביקור היה חסר משמעות. יכול להיות שברגע עצמו הוא שמח. הוא חייך. הוא נהנה מהחברה. הוא הרגיש אהוב. הזיכרון של הילד יכול להפוך, במובן מסוים, לזיכרון המשפחתי המשותף שלהם.
ומה אומרים לילד כשהוא חש נפגע?
לא צריך למהר לומר "סבא לא מתכוון לזה" או "הוא חולה, אז אל תיעלב". הילד כן רשאי להיעלב. מותר לו להיות עצוב, מבולבל ואפילו כועס. התגובה תהיה אמפטית, לא שיפוטית, מכילה ומשקפת
אפשר לומר "אני יודע שזה מעליב וכואב שסבא לא זכר אותך. גם לי זה היה עצוב. אבל זה לא בגלל שהוא לא אוהב אותך. המחלה שלו מקשה על המוח שלו לזכור אנשים ודברים. אתה עדיין הנכד האהוב שלו, גם כשהוא לא מצליח לזכור את זה". המטרה לעודד לשמור על קשר ולהמשיך באינטראקציה חמה ואנושית.
זו אולי אחת המתנות החשובות ביותר שאפשר לתת לילד, להבין שלא כל שינוי בהתנהגות של אדם אהוב הוא מסר אישי אליו.
ואולי זו בדיוק המשמעות העמוקה של הדמנטורים
הדמנטורים של רולינג מפחידים לא בגלל שהם מחסלים את האדם, אלא בגלל שהם גורמים לו להרגיש שאין בו עוד שמחה, תקווה או עתיד. הפטרונוס, לעומתם, הוא תזכורת לכך שגם בתוך חושך אפשר להיאחז במשהו שמחבר אותנו לחיים.
בדמנציה, המשפחה אינה יכולה לגרש את ה"דמנטור". היא לא יכולה להכריח את הזיכרון לחזור, וגם לא למנוע את המחלה מלהתקדם. אבל היא יכולה להיות שם, להזכיר. לחבק. לספר שוב. לצחוק. להקשיב. ובעיקר להמשיך ליצור רגעים טובים, גם אם האדם שאיתו יוצרים אותם לא יזכור אותם מחר. בדגש על חוויה משותפת כל "כאן ועכשיו" והשגה של רגעים טובים ביחד.
כי אולי בסופו של דבר זו אחת הדרכים החשובות להסביר לילד מהי דמנציה.
סבא אולי מאבד חלק מהזיכרונות שלו. אבל אנחנו לא מאבדים אותו.
ואנחנו יכולים להיות הפטרונוס שלו – וגם שלנו – בתוך החושך.
התרעות פיקוד העורף