על פי המחקר שנעשה בקרב מדגם ארצי מייצג של האוכלוסייה הכללית בישראל עולה כי כ-20% מהאוכלוסייה מדווחים על פגיעה חמורה בתפקוד היום-יומי על רקע מצבם הנפשי. בתקופה שנבחנה מאוקטובר 2024 ועד מאי 2026 לא נצפתה ירידה בשיעור זה של פגיעה בתפקוד גם כשהתסמינים פחתו.
היקף חשיפה חסר תקדים
הנתונים מצביעים על היקף יוצא דופן של חשיפה משמעותית לטראומה בכל השוואה בין לאומית: כ-15% מכלל המשיבים הגדירו עצמם בדרגת החשיפה האישית הגבוהה ביותר – היו נוכחים באירועי שבעה באוקטובר או באירועי טרור מאוחרים יותר בעצמם, או שמכירים מקרוב אדם שנפגע, נהרג או נחטף בשבעה באוקטובר או בלחימה לאחר מכן.
פגיעה מוגברת בקרב נשים צעירות
נראה כי נשים מדווחות על יותר תסמיני מצוקה ופגיעה בתפקוד על רקע נפשי. שיעור הפגיעה בתפקוד על רקע נפשי גבוה במיוחד בקרב נשים צעירות (גילאי 35-18) ומגיע ל-32% - לעומת כ-20% בכלל המדגם. 26% בקרב נשים מעל גיל 35, ו-19% בלבד בקרב גברים (צעירים ומבוגרים כאחד). בקבוצה זו של נשים עד גיל 35 בולט גם שיעור של כשליש החוצות סף קליני בתחומי תסמיני חרדה, דיכאון או פוסט טראומה, לעומת שיעור נמוך יותר בקרב נשים מעל גיל 35 וגברים.
הפגיעה בתפקוד - בעיקר במישור החברתי
המחקר בודק חמישה היבטים של תפקוד, ובהם תפקוד בבית, בעבודה ובלימודים, פעילות פנאי לבד או במסגרת חברתית ושמירה ותחזוק קשרים קרובים. המחקר מראה כי בעוד היציאה לעבודה וניהול משק הבית נותרו יציבים יחסית, היבטי התפקוד שנפגעו באופן משמעותי יותר הם חברתיים: אנשים מתקשים לקיים קשרים, ליצור קשרים חדשים ולתחזק מערכות יחסים. 50% דיווחו כי פעילויות הפנאי שלהם נפגעו, ו-35% דיווחו כי קשה להם ליצור ולתחזק קשרים קרובים.
לממצאים אלה משמעות מיוחדת, שכן דווקא תחומי-משפחה, קשרים חברתיים ושגרה הם בין המקורות המרכזיים שהציבור מזהה כמשאב וכעוגני חוסן: 50% ציינו תמיכה ממשפחה ומחברים כגורם המסייע להם להתמודד, וכ-40% ציינו תחביבים, ספורט ושגרה.
רוב מי אשר סבלו מתסמיני פוסט-טראומה ממשיכים לדווח על מצוקה משמעותית לאורך 3 השנים שחלפו
לאחר שבעה באוקטובר נרשמה עלייה משמעותית בתסמיני חרדה, דיכאון ופוסט טראומה. אף שבהמשך חלה ירידה, לאורך תקופת המעקב כשליש מהאוכלוסייה חצו סף קליני לפחות באחד משלושת התחומים.
בקרב מי שחצו את הסף הקליני והציגו תסמינים ומצוקה משמעותית, קצב ההתאוששות שונה בין התחומים. כמחצית חזרו לטווח הנורמה מבחינת תסמיני חרדה, לעומת 38% בלבד בקרב מי שחצו את הסף הקליני בפוסט-טראומה. כלומר, יותר מ-60% מקבוצה זו עדיין דיווחו על תסמיני פוסט-טראומה בהיקף משמעותי. קבוצה זו ממשיכה לחוות סבל כרוני גם בחלוף החשיפה לאירועים.
הממצאים מצביעים על הצורך להמשיך ולהרחיב את שירותי בריאות הנפש, ובמקביל לגוון את דרכי המענה ולהציע אפשרויות נוספות להתמודדות, המותאמות לצרכים ולהעדפות שונות של אנשים.
המחקר מצביע גם על החשיבות של מעגלי התמיכה שמחוץ למערכת הבריאות. 66% תופסים את מידת התמיכה המשפחתית שלהם כגבוהה, בעוד 39% תופסים כך את מידת התמיכה לה הם זוכים מן הקהילה שלהם. מנגד, 31% דיווחו כי אינם מקבלים תמיכה גבוהה לא מהמשפחה ולא מהקהילה ואנו מזהים כי תחושת תמיכה טובה מתקשרת לחוסן ופחות דיווח על תסמיני מצוקה משמעותיים.
התרעות פיקוד העורף