עוד עולה מהמחקר פער משמעותי בין החוסן האישי, כלומר היכולת של אדם להתמודד עם לחץ ומשבר ולשמור על תפקוד, לבין החוסן הקהילתי, כלומר היכולת של הקהילה להתארגן, לתמוך בחבריה ולהתמודד יחד עם מצבי חירום, לתפיסתו של הפרט. לפי החוקרים, החוסן האישי נמצא קשור באופן הדוק יותר לבריאות הנפשית וליכולת ההתמודדות עם השלכות המלחמה, בהשוואה לחוסן הקהילתי. יחד עם זאת, בקרב תושבים שפונו מבתיהם נמצאה עדות לכך שחוסן קהילתי עשוי למתן את הקשר בין חוויית הפינוי לבין רמות הדיכאון.
פרופ' מיכל גרינשטיין-וייס, מנכ"לית מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, מבהירה: "המחקר מזכיר לנו שחוסן הוא משאב משמעותי בהתמודדות עם משבר, אך גם שהיכולת להתמודד אינה מתחילה מאותה נקודת פתיחה עבור כולם. הפערים שמצאנו בין משקי בית בעלי מאפיינים חברתיים וכלכליים שונים מדגישים כי אוכלוסיות מסוימות עלולות להיכנס למשבר עם פחות משאבי התמודדות מלכתחילה. לכן, לצד חיזוק החוסן האישי והקהילתי, מדיניות ציבורית אפקטיבית חייבת להביא בחשבון את התנאים החברתיים והכלכליים שבתוכם אנשים ומשפחות מתמודדים עם משבר. המחקר מספק בסיס חשוב לזיהוי האוכלוסיות הזקוקות לתמיכה ולפיתוח מענים שיחזקו את יכולת ההתמודדות שלהן לאורך זמן".
היא הדגישה: "בג'וינט אנחנו פועלים כיום בשטח בדיוק בנקודה הזו – מעניקים כלים לפיתוח חוסן אישי, מפתחים ומטמיעים כלים לחיזוק הלכידות הקהילתית, מעבירים מעטפת תמיכה למשפחות המילואים, ומנגישים משאבי חוסן לאוכלוסיות המוחלשות ביותר, כדי להבטיח שאף אדם ואף קהילה לא יישארו מאחור".
התרעות פיקוד העורף