החוקרים השוו כל תרופה לפלואוקסטין, המוכרת בישראל בשמות המסחריים פרוזק, פריזמה ופלוטין, משום שמדובר בתרופה פופולרית ומוכרת היטב בארה"ב. בעוד שמרבית נוגדי הדיכאון הציגו יעילות דומה, התגלו הבדלים דקים. מטופלים שנטלו אסציטלופרם (ציפרלקס ואסטו), דולוקסטין (סימבלטה) או אגומלטין, היו בעלי סיכוי גבוה יותר לחוות שיפור בתסמינים לאורך זמן לעומת אלו שנטלו פלואוקסטין. מנגד, שתי תרופות הציגו ביצועים פחות טובים: בופרופיון (וולבוטרין או זייבן) ורבוקסטין (אדרונקס).
דיכאון הוא אחת מהפרעות בריאות הנפש הנפוצות בעולם, ואנשים רבים נוטלים כדורים במשך שנים. עם זאת, קיים מחסור במחקרים המשווים את יעילות התרופות מעבר לאורכו של ניסוי קליני טיפוסי הנמשך לרוב כשמונה שבועות. המחקר הנוכחי ניתח מחקרים שעקבו אחר משתתפים עם הפרעת דיכאון מג'ורי במשך יותר מ־12 שבועות, ואחד מהם נמשך אף שנתיים.
המחקר מצא גם כי בקרב מטופלים שמצבם השתפר, כ־62 אחוזים מאלו שהמשיכו ליטול את התרופה חצי שנה לפחות שמרו על השיפור, בהשוואה ל־45 אחוזים מאלו שהועברו לתרופת דמה. נתון זה מצטרף לדו"ח של המרכז לבקרת מחלות בארה"ב, לפיו רבע מהאנשים שנטלו נוגדי דיכאון עשו זאת במשך עשור או יותר.
התרעות פיקוד העורף