"אני מתפקד, אז אין בעיה": השקופים של המלחמה הולכים כל בוקר לעבודה | חגי צחור

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, יותר ויותר ישראלים שותים כל ערב, מעשנים קנאביס או לוקחים כדור כדי להירדם. רובם לא יעזבו הכול לחודשיים של גמילה, ולכן הם לא פונים בכלל. מטפל בהתמכרויות מדבר על הדרך האחרת

לוגו מעריב צילום: מעריב אונליין
עקבו אחרינו
פוסט טראומה, אילוסטרציה
פוסט טראומה, אילוסטרציה | צילום: אינג'אימג'

מאז, כמעט כל ערב נראה אותו דבר. הילדים נרדמים, הוא יוצא למרפסת עם סיגריה ופותח בקבוק יין. אשתו שותה כוס אחת, הוא מסיים את הבקבוק, ולפעמים ממשיך עוד. בסופי שבוע הכוס הראשונה מגיעה כבר בצהריים, בארוחה עם חברים או על האש. הוא כבר לא אומר לעצמו כלום לפני שהוא מוזג. אין שם מחשבה, זה נהיה הרגל: מגיעה השעה של הערב, והבקבוק נפתח.

בקבוק יין הוא בערך חמש כוסות. לפי ההגדרה של המכון האמריקאי לאלכוהול (NIAAA), אצל גברים זו כבר שתייה כבדה: חמישה משקאות ביום אחד, או 15 בשבוע. הוא עבר את הרף הזה כמעט כל ערב.

אף אחד לא שלח אותו אליי. במשך הרבה זמן משהו ניקר לו בראש. הוא התחיל להירדם על הספה מול הטלוויזיה, לקום בבוקר עייף, להרגיש שהוא תקוע בעבודה ושהגוף כבר לא כמו פעם. הוא התחיל להתעניין ולקרוא על הנושא, והבין שזה באמת חריג. ניסה להפחית לבד, ניסה גם להפסיק, ולא כל כך הצליח. "יום אחד הסתכלתי על עצמי מהצד", הוא אמר לי, "וזה פשוט לא נראה לי נורמלי. זה נהיה אצלי כמו תרופה".

באוקטובר מלאו שלוש שנים לטבח, והמספרים כבר מראים מה זה עשה לנו. לפי הדוח השנתי של ICA, המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, יותר מרבע מהישראלים נמצאים היום בשימוש בסיכון מוגבר. בקרב מי ששירתו בסדיר ובמילואים, מדובר באחד מכל שלושה. השימוש בכדורי הרגעה ושינה זינק פי שניים וחצי. ואני רואה את זה בחדר הטיפולים: מגיעים אליי אנשים שלפני המלחמה כנראה לא היו מגיעים אף פעם.

"כולם שותים כמוני"

בפגישה הראשונה אני שומע כמעט תמיד את אותו משפט: "אני לא לגמרי בטוח שיש בעיה נורא חמורה... תכל'ס כולם מסביבי כל הזמן גם שותים כמוני... נראה לי...". ואחר כך כשמבררים קצת יותר, לפעמים כמעט בהפתעה: "בכלל לא שמתי לב שאני שותה כל כך הרבה". אלה אנשים שעובדים, מגדלים ילדים, משלמים משכנתה. בראש שלהם, מכור זה מישהו שאיבד הכול, ישן ברחוב או נמצא באשפוז. הם לא כאלה, אז מבחינתם זו לא התמכרות.

וזה בדיוק מה שמשאיר אותם בבית. כל עוד הם לא נראים כמו "מכור", הם ממשיכים ככה עוד שנים. וכשהם כבר מבינים שיש בעיה, התמונה הזאת משכנעת אותם שהפתרון היחיד הוא לעזוב הכול ולהיכנס למרכז גמילה לחודשיים. מי שיש לו עבודה וילדים קטנים לא יעשה את זה. אז הוא פשוט לא עושה כלום.

לא חייבים לעזוב את החיים

למעשה, גמילה באשפוז היא רק אחת מתוך כמה אפשרויות. למשל, יש מרכזי יום, שמגיעים אליהם חמישה ימים בשבוע מהבוקר עד אחר הצהריים וחוזרים לישון בבית. ויש טיפול אמבולטורי, כזה שמגיעים אליו מהבית: פגישה או שתיים בשבוע עם מטפל, לפעמים גם קבוצה, ולפעמים פסיכיאטר שמלווה במקביל. ממשיכים ללכת לעבודה, לאסוף את הילדים מהגן ולחיות את החיים, והטיפול נכנס לתוך השגרה.

בטיפול כזה בדרך כלל עובדים בהתחלה על המוטיבציה לשינוי, ועל עצם התחושה שזה אפשרי, ובונים תוכנית מעשית להפסקה. אחר כך עוברים למניעת הישנות: מזהים את המצבים שמעוררים חשק, לומדים מה עושים כשהוא מגיע, ובונים שגרה שבה פחות צריך את החומר. ובמקביל מנסים להבין על מה ההתמכרות "התיישבה" ואיזה תפקיד היא ממלאת בחיים של האדם. אצל הרבה מהפונים בשנים האחרונות זה קשור ישירות למה שהם עברו במלחמה. בעיניי, המטרה בסופו של דבר היא לא להפסיק לשתות או להשתמש. זה רק האמצעי. המטרה היא לחיות חיים ששווה לחיות אותם.

מתי בכל זאת צריך אשפוז?

יש מקרים שבהם אני אומר למטופל בכנות שטיפול בלי אשפוז לא יספיק. כשיש סכנה ממשית לבריאות, כשהמשפחה או העבודה כבר על הקצה ואין זמן לניסיונות, כשכל הסביבה הקרובה גם היא משתמשת וצריך להתרחק ממנה, או כשהגמילה מהחומר עצמה מסוכנת בלי השגחה רפואית. הרבה פעמים אני מעלה את האפשרות הזו כבר בהתחלה, כתוכנית ב' אם מה שננסה לא יעבוד. אבל לרוב האנשים שאני פוגש היום, זו לא נקודת ההתחלה.

ובחזרה אליו

בפגישה הראשונה הוא לא היה בטוח שהוא בכלל צריך עזרה, או שמשהו אצלו לא בסדר. גם להפסיק לגמרי הוא לא רצה. הוא רצה לחזור למה שהיה לפני המלחמה: קצת בסופי שבוע, קצת באירועים. אז התחלנו בהפחתה. הוא לא תמיד עמד ביעדים שהציב לעצמו. בבית זה היה קל יותר, אבל באירועים חברתיים הרבה פחות.

ואז, באחד השבועות, היו לו ארבעה ימים בלי אלכוהול בכלל. הוא ישן טוב, קם אחרת, וגילה שמה שהוא מקבל מהימים האלה שווה יותר מלשתות. משם הוא המשיך, והגיע לחודש בלי לשתות (ובהמשך גם לחודשיים ולשלושה).

באמצע החודש הזה הוא הלך להופעה של זמר שהוא מאוד אוהב. כולם מסביב שתו, והוא עמד שם בלי כוס ולא הצליח להשתחרר, לא לרקוד ולא ליהנות. "הרגשתי תפוס", הוא סיפר לי אחר כך. הוא החזיק מעמד, אבל בכוח. בפגישה שאחרי דיברנו על זה שלוקח זמן ללמוד ליהנות בלי לשתות. צריך להיזכר איך עושים את זה, כמו פעם, לפני שהשתייה נהייתה חלק מכל דבר. בעצם ללמוד איך "לשחק" מחדש. וזה לא קורה בפעם אחת. צריך הרבה ערבים כאלה, אבל בסוף זה קורה.

בינתיים הוא ראה בשעון הגרמין שלו איך נתוני השינה (ונתונים פיזיולוגיים נוספים) קופצים למעלה. אבל השינה הייתה רק ההתחלה. חזר לו מצב הרוח, חזרה החיוניות, והוא התחיל לתפקד אחרת בעבודה. פתאום היה לו מקום לחשוב קדימה, על איך הוא מתקדם, ולעשות משהו כדי לצאת מהתקיעות שהרגיש כל כך הרבה זמן. ובאירועים חברתיים, אחרי כמה חודשים, הוא כבר נהנה גם בלי כוס ביד.

אם זיהיתם את עצמכם, לא צריך להחליט מחר בבוקר שאתם מכורים. אפשר להתחיל בצעד קטן: לענות על שאלון קצר לבדיקה עצמית. יש כמה אתרים שמציעים שאלונים כאלה, שבודקים את דפוס השימוש לפי כמה פרמטרים ונותנים כיוון ראשון. אחד מהם הוא האתר של ICA, המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, ויש בו שאלונים לאלכוהול, לחומרים ולגיימינג.

שלוש שנים אחרי, הרבה מאיתנו עדיין לוקחים את המלחמה איתם הביתה בערב, וחלק מנסים להירדם איתה בעזרת כוס משקה או כדור. מי שמזהה את עצמו בתיאור הזה לא צריך לחכות שמשהו יתפרק. אפשר להתחיל לטפל בזה כבר עכשיו, מהבית, בלי לעזוב את העבודה ואת הילדים.

והוא? את הערבים שלו הוא מקדיש עכשיו לשיפוץ של רכב אספנות, פרויקט שהכניס לו לחיים המון הנאה וחדוות יצירה.

תגיות:
בריאות הנפש
/
פוסט טראומה
/
שבעה באוקטובר
/
כדורי שינה