"מושיק, 20 שנה חלפו ואני שוב כותבת לך כמה מילים. לא להאמין שבשבריר שנייה התפרקה המשפחה. איך אתה, שהיית כה גדול וחזק נכנסת למשוואה שהמוות לא פוסח על הטובים ביותר... אתה בלבי תישאר לעולמים, אפילו שעוברות וחולפות השנים. למרות הריקנות והתהום שנפערה, צריך לאסוף את השברים ולחבר את התמונה שתכוון למציאות אחרת ולהאמין באמונה שלמה שלמרות הכאב העצום נדע ימים של שמחה". אלה היו חלק מהדברים שנשאה אורלי אלמוג לזכר בעלה, מושיק ז"ל, באזכרה שהתקיימה בחלוף 20 שנים לפיגוע במסעדת מקסים בחיפה, שבו איבדה את בעלה וגם את בנה, תומר ז"ל.
"... תומר, קשה לדבר עליך בזמן עבר. אתה כאילו כאן, מתחבא מתחת לשולחן, ילד קטן, חכם וסקרן, ספורטאי מצטיין. ולמרות שאיני יכולה לראות אותך, להרגיש את ידיך הרכות, אני יודעת שאתה שם, רואה ומרגיש את כולנו. חלפו 20 שנה ובעוד חודש היית חוגג יום הולדת 29 ... לא נשכח אותך לעולם, תמיד תישאר בלבנו. אוהבת אמא", אמרה אלמוג בדברים שנשאה לזכר בנה.
מחר ימלאו 20 שנים לפיגוע ההתאבדות במסעדת מקסים שתוכנן על ידי הג'יהאד האסלאמי ובוצע על ידי מחבלת מתאבדת שפוצצה את עצמה בלב המסעדה ביום שבת, 4 באוקטובר 2003. 21 אנשים נרצחו בפיגוע ועשרות נפצעו. בין ההרוגים היו חמישה מבני משפחת אלמוג, המייצגים שלושה דורות: סא"ל (מיל') זאב אלמוג (אברוצקי) (71), לשעבר מנהל בית הספר לקציני ים, רעייתו רות (70), בנם משה (מושיק) אלמוג (43) והנכדים תומר אלמוג (9) ואסף שטייר (10) ז"ל.
"זמן לא מרפא. זו קלישאה שכולם אומרים, אבל את תמיד זוכרת אותם, הם תמיד בלב, אם זה באירוע שמח או באירוע עצוב, במפגשים משפחתיים וחברתיים. איבדתי ילד, איבדתי בעל. מושיק היה יותר מבעל. הוא היה חבר, בן זוג. הזיכרון שלהם והכאב הם משהו שמלווה אותי ביומיום", אומרת אלמוג, אמם של אורן (30, שאיבד בפיגוע את מאור עיניו), עדי (24, שנפצעה בפיגוע), תומר ז"ל (שנרצח בפיגוע), ויונתן (16), שנולד כמה שנים אחרי הפיגוע.
לדברי אלמוג, קלינאית תקשורת במקצועה, שעובדת בבית ספר לחינוך מיוחד, הזמן לא בדיוק מרפא, "אבל מצד שני צריך להמשיך את החיים. את לא יכולה לשקוע בסוג של דאון, את לא יכולה להיות כל היום עצובה, כי זה מקרין על הילדים. את צריכה לתת להם חיים נורמליים, שהם לא יהיו כל הזמן תחת השכול. יש להם מלא חברים, הם יוצאים, מבלים, טסים לחו"ל, הולכים להופעות. גידלתי אותם כמו ילדים רגילים למרות שיש עליהם מטענים לא פשוטים. הייתה לי החלטה אישית להמשיך את החיים גם בשבילי וגם בשבילם ולתת להם את החיים הכי נורמליים כמו שהיו להם לפני הפיגוע".
"המון חברות וחברים עזרו לי גם", מוסיפה אלמוג. "אני בת יחידה, אין לי אחים או אחיות שיכולתי להיעזר בהם. החברים עד היום הם כמו משפחה. גם לאורן יש חברים מכיתה א', שעד היום הם חברים מדהימים שלו, לא עוזבים אותו לדקה. גם האופי שלי, הנחישות שבי, סייעו. היה רצון להמשיך איכשהו בחיים רגילים, בחיים שהיו לי קודם למרות שזה לא פשוט. רציתי להמשיך את העבודה שלי שאני אוהבת, להמשיך לנסוע לטייל, לפגוש חברים, לא לשבת כל היום בבית".
"למדתי לבד"
האופן שבו התמודדה עם הטרגדיה, אומרת אלמוג, "הוא לא משהו שכתוב בספר. כשנפצעתי וכשמושיק ותומר לא היו, אמרו לי: 'ניתן לך ספר, תקראי, תסתכלי על השלבים של האובדן', אבל אמרתי שכל הדברים האלה לא כתובים בספר, כי המקרה הזה הוא מקרה מאוד מורכב. בדרך כלל אם מישהו מאבד אדם יקר לו, הוא מאבד אבא, מאבד אח, ואילו פה זה מקרה כל כך מורכב. הילדים שלי איבדו אב, איבדו אח, איבדו סבא וסבתא, בן דודה. הם בעצמם נפצעו, אמא שלהם נפצעה, יש להם נכויות שלא כתובות בספר. אין ספר שבו כתוב בדיוק מה שקרה לי ושאפשר להגיד שאני יכולה לעשות 'אחד־שתיים־שלוש' כמו מרשם. זה מקרה מאוד ספציפי, ואת צריכה ללמוד לבד מה לעשות. יכול להיות שטעיתי, יכול להיות שצדקתי. אני לומדת לבד מהיומיום, כמו שאומרים 'בית ספר של החיים'. את לומדת לטוב ולרע, ואת עושה טעויות, ואת מצליחה, ובסוף יוצא משהו".
אורן, כאמור, איבד בפיגוע את מאור עיניו. "אורן התנדב לצבא, שירת במודיעין של סיירת מטכ"ל, עשה גם שנת שירות בעמותת אתגרים, עד היום הוא נמצא בעמותה", מספרת אלמוג. "כיום אורן שותף בחברה בתחום הפיננסי, נותן גם הרצאות על סיפורו האישי, על התמודדות. יש לו הרצאות מעלפות. הוא מרצה מאוד מבוקש, מרצה בהמון מקומות. ואילו עדי, שהייתה בת 4 בזמן הפיגוע, היא כיום סרן בחיל הים, המשיכה את המסורת של סבא שלה".
צורת הפגיעה של עדי, מספרת אלמוג, הייתה שונה. "יש לה צלקת על הפנים. כשהייתה קטנה, הילדים מהגן שלה היו רגילים שיש לה צלקת וקיבלו אותה ככה, אבל כשאחרים היו מעירים לה, היא הייתה נעלבת. היום היא כבר קיבלה את זה, כאילו התחסנה במשך השנים. אגב, עד היום - ואני ממש מופתעת מכך - חלק מהאנשים שרואים אותה לראשונה, מעירים לה. היינו למשל בשבוע שעבר בחתונה, אחד המלצרים אמר לה: 'את רוצה שאביא לך טישו? יש לך איזה לכלוך על הפנים'. או יום אחד הלכתי איתה לאיזה מקום ומישהו אמר לה: 'מה, זה פורים היום?', כי הצלקת שלה היא טיפה כהה מהפנים, זה נראה כאילו לקחת טוש וקשקשת. אבל היום עדי כבר לא מתייחסת לזה. היום זה חלק ממנה".
"חיה במציאות"
את הפיגוע עצמו אלמוג זוכרת לפרטי פרטים. "אני זוכרת הכל, כאילו זה היה אתמול", היא אומרת. "זוכרת שנכנסנו למסעדה, שהתיישבנו, עוד לא התחלנו לאכול, רק הביאו את הצלחות. ואז אני זוכרת שהיה פיצוץ, נפלתי וכשקמתי ראיתי שכל השולחן התפרק לגמרי. הכל היה על הרצפה. גיסתי, גלית, אחות של מושיק, שבנה אסף ז"ל נהרג בפיגוע, ישבה מולי. דיברתי עם גלית ואז ראיתי את אורן עומד באיזושהי פינה ואוטומטית הלכתי אליו. יצאתי עם אורן החוצה, הגיעו אמבולנסים, נסעתי איתו לבית החולים, לקחו אותו לניתוח. אז עוד לא ידעתי מה מצבו, כי כשאני הוצאתי אותו הוא עדיין ראה. ייתכן שכשהשכיבו אותו במיטה, אז אולי הרסיס שהיה בעין זז וחתך לו את עצב הראייה".
למסעדת מקסים עצמה אלמוג לא נכנסה מאז הפיגוע, "אבל אני עוברת שם ליד, זה הרי בחיפה", היא אומרת. "יש לנו פעם בשנה מרוץ הלפיד שנעשה בשיתוף עיריית חיפה ובית הספר הריאלי, יש טקס באנדרטה שנמצאת ליד המסעדה. המסעדה עצמה לא אשמה, הקירות לא אשמים, אבל המקום הזה עצר לי את החיים, שינה לי את החיים, פגע לי בחיים, ואני אומרת שיכולתי להיות היום במקום אחר אם לא הייתי נכנסת למסעדה, אם לא הייתי שם".
התרעות פיקוד העורף