"מושיק, 20 שנה חלפו ואני שוב כותבת לך כמה מילים. לא להאמין שבשבריר שנייה התפרקה המשפחה. איך אתה, שהיית כה גדול וחזק נכנסת למשוואה שהמוות לא פוסח על הטובים ביותר... אתה בלבי תישאר לעולמים, אפילו שעוברות וחולפות השנים. למרות הריקנות והתהום שנפערה, צריך לאסוף את השברים ולחבר את התמונה שתכוון למציאות אחרת ולהאמין באמונה שלמה שלמרות הכאב העצום נדע ימים של שמחה". אלה היו חלק מהדברים שנשאה אורלי אלמוג לזכר בעלה, מושיק ז"ל, באזכרה שהתקיימה בחלוף 20 שנים לפיגוע במסעדת מקסים בחיפה, שבו איבדה את בעלה וגם את בנה, תומר ז"ל.
"... תומר, קשה לדבר עליך בזמן עבר. אתה כאילו כאן, מתחבא מתחת לשולחן, ילד קטן, חכם וסקרן, ספורטאי מצטיין. ולמרות שאיני יכולה לראות אותך, להרגיש את ידיך הרכות, אני יודעת שאתה שם, רואה ומרגיש את כולנו. חלפו 20 שנה ובעוד חודש היית חוגג יום הולדת 29 ... לא נשכח אותך לעולם, תמיד תישאר בלבנו. אוהבת אמא", אמרה אלמוג בדברים שנשאה לזכר בנה.
מחר ימלאו 20 שנים לפיגוע ההתאבדות במסעדת מקסים שתוכנן על ידי הג'יהאד האסלאמי ובוצע על ידי מחבלת מתאבדת שפוצצה את עצמה בלב המסעדה ביום שבת, 4 באוקטובר 2003. 21 אנשים נרצחו בפיגוע ועשרות נפצעו. בין ההרוגים היו חמישה מבני משפחת אלמוג, המייצגים שלושה דורות: סא"ל (מיל') זאב אלמוג (אברוצקי) (71), לשעבר מנהל בית הספר לקציני ים, רעייתו רות (70), בנם משה (מושיק) אלמוג (43) והנכדים תומר אלמוג (9) ואסף שטייר (10) ז"ל.
"זמן לא מרפא. זו קלישאה שכולם אומרים, אבל את תמיד זוכרת אותם, הם תמיד בלב, אם זה באירוע שמח או באירוע עצוב, במפגשים משפחתיים וחברתיים. איבדתי ילד, איבדתי בעל. מושיק היה יותר מבעל. הוא היה חבר, בן זוג. הזיכרון שלהם והכאב הם משהו שמלווה אותי ביומיום", אומרת אלמוג, אמם של אורן (30, שאיבד בפיגוע את מאור עיניו), עדי (24, שנפצעה בפיגוע), תומר ז"ל (שנרצח בפיגוע), ויונתן (16), שנולד כמה שנים אחרי הפיגוע.
לדברי אלמוג, קלינאית תקשורת במקצועה, שעובדת בבית ספר לחינוך מיוחד, הזמן לא בדיוק מרפא, "אבל מצד שני צריך להמשיך את החיים. את לא יכולה לשקוע בסוג של דאון, את לא יכולה להיות כל היום עצובה, כי זה מקרין על הילדים. את צריכה לתת להם חיים נורמליים, שהם לא יהיו כל הזמן תחת השכול. יש להם מלא חברים, הם יוצאים, מבלים, טסים לחו"ל, הולכים להופעות. גידלתי אותם כמו ילדים רגילים למרות שיש עליהם מטענים לא פשוטים. הייתה לי החלטה אישית להמשיך את החיים גם בשבילי וגם בשבילם ולתת להם את החיים הכי נורמליים כמו שהיו להם לפני הפיגוע".
זו החלטה אמיצה, אבל בטח לא פשוטה לביצוע.
"קודם כל, בשנה הראשונה הייתי כל הזמן עם אורן בבתי חולים. הוא היה מאושפז ומצבו היה לא פשוט. הייתה גם את עדי שהייתה אז קטנה והתחלקתי הרבה עם ההורים שלי. כשההורים היו איתה - אני הייתי עם אורן, וההפך. ההורים עזרו לי המון, וגם הם ניסו לתת לעדי, שלא הייתה בבית חולים, חיים רגילים. לקחו אותה למוזיאונים, פעם אחת לחו"ל, ניסו לתת לה שגרת חיים די רגילה ולא לשבת איתה כל היום בבית ושתהיה עצובה. ההורים שלי גם נסעו עם אורן לניתוח בארצות הברית, ואני נשארתי פה עם הילדה".
"המון חברות וחברים עזרו לי גם", מוסיפה אלמוג. "אני בת יחידה, אין לי אחים או אחיות שיכולתי להיעזר בהם. החברים עד היום הם כמו משפחה. גם לאורן יש חברים מכיתה א', שעד היום הם חברים מדהימים שלו, לא עוזבים אותו לדקה. גם האופי שלי, הנחישות שבי, סייעו. היה רצון להמשיך איכשהו בחיים רגילים, בחיים שהיו לי קודם למרות שזה לא פשוט. רציתי להמשיך את העבודה שלי שאני אוהבת, להמשיך לנסוע לטייל, לפגוש חברים, לא לשבת כל היום בבית".
"למדתי לבד"
האופן שבו התמודדה עם הטרגדיה, אומרת אלמוג, "הוא לא משהו שכתוב בספר. כשנפצעתי וכשמושיק ותומר לא היו, אמרו לי: 'ניתן לך ספר, תקראי, תסתכלי על השלבים של האובדן', אבל אמרתי שכל הדברים האלה לא כתובים בספר, כי המקרה הזה הוא מקרה מאוד מורכב. בדרך כלל אם מישהו מאבד אדם יקר לו, הוא מאבד אבא, מאבד אח, ואילו פה זה מקרה כל כך מורכב. הילדים שלי איבדו אב, איבדו אח, איבדו סבא וסבתא, בן דודה. הם בעצמם נפצעו, אמא שלהם נפצעה, יש להם נכויות שלא כתובות בספר. אין ספר שבו כתוב בדיוק מה שקרה לי ושאפשר להגיד שאני יכולה לעשות 'אחד־שתיים־שלוש' כמו מרשם. זה מקרה מאוד ספציפי, ואת צריכה ללמוד לבד מה לעשות. יכול להיות שטעיתי, יכול להיות שצדקתי. אני לומדת לבד מהיומיום, כמו שאומרים 'בית ספר של החיים'. את לומדת לטוב ולרע, ואת עושה טעויות, ואת מצליחה, ובסוף יוצא משהו".
נעזרת בקבוצות תמיכה?
"לא הלכתי לקבוצות תמיכה, כי כל אחד לוקח את האובדן והשכול בצורה אחרת. לדעתי, אם הולכים לקבוצות כאלה, את כאילו נכנסת לשם וזה יותר קשה. אבל יש כמובן אנשים שזה מאוד עוזר להם. אני מתמודדת עם עצמי ויודעת מה טוב לי. לא שאני לא יכולה להקשיב לאנשים אחרים, אני כן יכולה, אבל אותי זה קצת מוריד. אני מתמודדת בדרך שלי. גם אף קבוצה לא תתאים למקרה שלי, כי זה לא אותו הדבר. פעם אחת הלכתי לשמוע. הייתה שם אמא שאיבדה את הבן שלה, אבל אני איבדתי הרבה יותר מבן, ונשארתי עם ילדים פגועים. זה אולי תואם לקבוצה במישור אחד, אבל לא מכסה לך את המישור השני. השכול הוא שונה, מאוד אישי. חשוב לי כן לציין את ארגון 'משפחה אחת', המסייע לנפגעי טרור. זה ארגון מדהים שתמך בנו ועדיין תומך. הם תמיד באים, מגיעים לאזכרות. לאורן ולעדי יש המון חברים משם".
אורן, כאמור, איבד בפיגוע את מאור עיניו. "אורן התנדב לצבא, שירת במודיעין של סיירת מטכ"ל, עשה גם שנת שירות בעמותת אתגרים, עד היום הוא נמצא בעמותה", מספרת אלמוג. "כיום אורן שותף בחברה בתחום הפיננסי, נותן גם הרצאות על סיפורו האישי, על התמודדות. יש לו הרצאות מעלפות. הוא מרצה מאוד מבוקש, מרצה בהמון מקומות. ואילו עדי, שהייתה בת 4 בזמן הפיגוע, היא כיום סרן בחיל הים, המשיכה את המסורת של סבא שלה".
בזמנו, איך תיווכת לילדים את מה שקרה?
"הם בעצמם נכנסו לתוך הסיפור הזה, בלי שאת אפילו מתווכת להם. קודם כל, ילדים מסתגלים יחסית לכל דבר יותר ממבוגרים. אורן ילד מאוד חזק, הוא תמיד היה. הייתה לו חגורה שחורה בקראטה, היה ספורטאי, ילד מקובל חברתית - זה משהו באופי שלו שעזר לו גם בהתמודדות. היה לו כושר דיבור מדהים, כושר כתיבה מדהים. היסודות שלו עזרו לו בהתמודדות שלו. הייתה לו גם משפחה מאוד מלוכדת. כל הדברים האלה עזרו לו. הוא חווה דברים לא פשוטים, המון ניתוחים, המון בתי חולים, היה צריך להסתגל לחיים חדשים. הוא סיים בהצטיינות יתרה את בית הספר הריאלי".
צורת הפגיעה של עדי, מספרת אלמוג, הייתה שונה. "יש לה צלקת על הפנים. כשהייתה קטנה, הילדים מהגן שלה היו רגילים שיש לה צלקת וקיבלו אותה ככה, אבל כשאחרים היו מעירים לה, היא הייתה נעלבת. היום היא כבר קיבלה את זה, כאילו התחסנה במשך השנים. אגב, עד היום - ואני ממש מופתעת מכך - חלק מהאנשים שרואים אותה לראשונה, מעירים לה. היינו למשל בשבוע שעבר בחתונה, אחד המלצרים אמר לה: 'את רוצה שאביא לך טישו? יש לך איזה לכלוך על הפנים'. או יום אחד הלכתי איתה לאיזה מקום ומישהו אמר לה: 'מה, זה פורים היום?', כי הצלקת שלה היא טיפה כהה מהפנים, זה נראה כאילו לקחת טוש וקשקשת. אבל היום עדי כבר לא מתייחסת לזה. היום זה חלק ממנה".
"חיה במציאות"
את הפיגוע עצמו אלמוג זוכרת לפרטי פרטים. "אני זוכרת הכל, כאילו זה היה אתמול", היא אומרת. "זוכרת שנכנסנו למסעדה, שהתיישבנו, עוד לא התחלנו לאכול, רק הביאו את הצלחות. ואז אני זוכרת שהיה פיצוץ, נפלתי וכשקמתי ראיתי שכל השולחן התפרק לגמרי. הכל היה על הרצפה. גיסתי, גלית, אחות של מושיק, שבנה אסף ז"ל נהרג בפיגוע, ישבה מולי. דיברתי עם גלית ואז ראיתי את אורן עומד באיזושהי פינה ואוטומטית הלכתי אליו. יצאתי עם אורן החוצה, הגיעו אמבולנסים, נסעתי איתו לבית החולים, לקחו אותו לניתוח. אז עוד לא ידעתי מה מצבו, כי כשאני הוצאתי אותו הוא עדיין ראה. ייתכן שכשהשכיבו אותו במיטה, אז אולי הרסיס שהיה בעין זז וחתך לו את עצב הראייה".
מתי הבנת שמושיק ותומר נהרגו?
"די בהתחלה. ההורים שלי באו, שאלתי אותם איפה תומר, איפה מושיק, הם אמרו שעוד לא מצאו אותם, לא יודעים איפה הם, שמחפשים אותם בבתי חולים. אין לנו הרבה בתי חולים בחיפה, לאיפה הם נעלמו פתאום? ברגע שמספרים לך איזה סיפור כדי להשקיט אותך, את מבינה בתוך תוכך שמשהו לא בסדר, למרות שאת לא רוצה להאמין. אחר כך, למחרת אני חושבת, הודיעו לי".
למסעדת מקסים עצמה אלמוג לא נכנסה מאז הפיגוע, "אבל אני עוברת שם ליד, זה הרי בחיפה", היא אומרת. "יש לנו פעם בשנה מרוץ הלפיד שנעשה בשיתוף עיריית חיפה ובית הספר הריאלי, יש טקס באנדרטה שנמצאת ליד המסעדה. המסעדה עצמה לא אשמה, הקירות לא אשמים, אבל המקום הזה עצר לי את החיים, שינה לי את החיים, פגע לי בחיים, ואני אומרת שיכולתי להיות היום במקום אחר אם לא הייתי נכנסת למסעדה, אם לא הייתי שם".
התהיות האלה אכן עולות בך?
"כן, בטח שזה עובר במחשבה, אבל מצד שני יש מציאות. אני חיה במציאות של היום ומנסה להוציא את הכי טוב שאפשר מהחיים. אני מרגישה שצריך לנצל באמת כל רגע, ליהנות ממה שיש. אני לא חושבת שזה יעזור לי כל כך אם אגיד כמה רע לי וכמה לא טוב לי. אם אחשוב מחשבות שליליות, גם החיים ייראו שליליים".