"שמי אילון, פרמדיק טנ״צ (טיפול נמרץ צבאי) בחטיבה הצפונית של עזה. בארבעת החודשים האחרונים שרתתי במוצב נחל עוז יחד עם הצוות שלי, חובשות ונהגי אמבולנס. כל סופ״ש נשארים בכוננות פרמדיק אחד, שלוש חובשות ונהג שסוגרים שבת, לפי סבב. בשמחת תורה היה תורי עם הצוות שלי.
"6:27 בבוקר כורזים במוצב צבע אדום. אני מתעורר, שלוש שניות אח"כ כבר מתחילים לשמוע פיצוצים של רקטות. רץ לממ״ד שנמצא ליד המגורים כאשר אני לבוש במכנסיים קצרים. צוות התאג"ד של גדוד 13 של גולני, שמחזיק איתנו את הקו, מגיע יחד איתי, הנהג שלי מגיע דקה אח״כ. במשך רבע שעה אנחנו באווירה טובה בסך הכל, לא קרה משהו שלא ציפינו לו, קצת הפצצות, הנה מתחיל עוד סבב. מאוד לא רוצים את זה אבל ידענו שזה יגיע מתישהו".
"בשעה 6:42 מתחילות יריות במוצב. אנחנו מבולבלים ומנסים לאסוף מידע, לאחר כמה דקות כורזים שקיים 'אירוע מורכב'. מהחמ"ל מתקשרים למאור החוג״ד של גדוד 13 שנמצא איתנו ומסבירים לו שככל הנראה יש פשיטה. אני רץ חזרה לחדר, ריצה של כמה מטרים, אבל בכל מטר אני מפחד יותר מקודמו".
"הגעתי לחדר, עליתי על מדים, הנשק צמוד אליי, ריצה חזרה לממ״ד, התמקמנו בתוך הממ״ד כולם עם נשקים מכוונים לדלת, פתאום צעקות מבחוץ "סמג״ד נפל״. מבטים תוהים אחד אל השני, מה עושים עכשיו? לא חשבנו פעמיים. יצאנו החוצה מחפים אחד על השני, שני לוחמים ששייכים לחפ״ק של הסמג"ד סוחבים אותו לכיווננו, התרחיש שלא חשבתי עליו בחיים, כדור ישירות בראש, פצע כניסה מצד אחד ופצע יציאה מהצד השני, אני ויהלי הפרמדיק של גדוד 13 מתחילים להפשיט אותו ולחפש פציעות נוספות, לא היו כאלה. בינתיים שאר הצוות והחפ״ק עם נשקים לכיוון הדלת, מאור החוג״ד עושה מהלך גאוני ושובר את הידית של הדלת מבחוץ, ככה אולי יחשבו שאין בפנים אף אחד. בומים נוספים, נופל החשמל".
"אנחנו מבינים שאין לנו כל דרך לטפל בסמג״ד ללא ציוד רפואי, מחליטים לצאת לכיוון הזאבולנס, הרכב של התאג״ד שחונה על ציר הלחימה הראשי, כדי לקחת משם ציוד. אנחנו מספיקים לרוץ כמה צעדים לכיוון הזאב ורואים רחפן שמוריד עליו טיל והוא מתפוצץ לנו מול העיניים. גם שאר שלושת האמבולנסים מתחילים לעלות באש, בכל אחד מהם יש כמה בלוני חמצן רפואי שמזינים את הבעירה. רצים בחזרה לממ״ד ושומעים את הרכבים מתפוצצים בשורה, השלמנו עם זה, אין ציוד רפואי. חושבים על תכנית בריחה עם הפצוע. מדווחים לנו בקשר על יותר מ-40 מחבלים שחדרו לבסיס. החלטנו לנסות לברוח לכיוון הש״ג, לכיוון ישראל. הבעייה היא שזה בצד הרחוק של המוצב. יהלי הפרמדיק סוחב סחיבת פצוע 1 על 1 את הסמג״ד, אנחנו מתחילים להתקדם לכיוון הש״ג ורואים 5 מחבלים חמושים, מי יודע כמה יש עוד, למזלנו הם לא ראו אותנו. החלטנו לחזור לממ״ד".
"מתמקמים חזרה, נשקים לכיוון הדלת, מחסנית בהכנס, כדור בקנה. אנחנו מבינים שאם יפתחו את הדלת ויזרקו פנימה רימונים לא יהיה לנו סיכוי. מתחיל לכתוב הודעות פרידה לקרובים אליי, מנסה ליצור קשר עם החובשות שלי שהיו הרחק במגורי הבנות. ב-8 בבוקר אחת מהן, שיר ביטון ז"ל, דיווחה לנו שהיא הרגה מחבל. אחר כך נותק הקשר איתה ועם ירין פלד ז"ל. החובשת השלישית מדווחת שהיא מדממת ולכודה, יש מחבלים בחדרים והיא מתחבאת, אני מנסה להבין מה מצב הפציעה שלה, היא לא כל כך ידעה להגיד. כשיצאנו מהמוצב גילינו לשימחתנו שהיא ניצלה".
"איכשהו מגיעים אלינו עוד שני פצועים מהלחימה, אחד עם רסיסים בגב, מצבו יציב, אחד עם ירי ברגל. עצרנו את הדימום. הוא לקח קלצ'ניקוב מאחד המחבלים שהרג, מספר כי יש מעל 100 מחבלים במוצב, יותר מחבלים מחיילים. נגמרה לו התחמושת, נתנו לו את הנשק של הסמג״ד, כביכול משהו שאסור לעשות, אבל זו מלחמה והחוקים אחרים".
"משם התחילה המתנה אינסופית, שמונה שעות, בלי חשמל, בלי מים, אוכל, ציוד רפואי, בחדר מחניק קטן, אסור להוציא הגה ובעיקר חוסר אונים מטורף. הסמג״ד פצוע קשה נלחם על חייו, מצבו מתדרדר, דם בכל מקום ולנו אין יכולת לעזור בדבר שאני הכי בטוח בעצמי בו - יכולת הטיפול שלי".
"מסביבנו צעקות עזות בערבית נשמעות ממש מחוץ לחדר, אינסוף פיצוצים ויריות, פחד מטורף שתיפתח הדלת וייזרק רימון פנימה, כולנו בכל שנייה יכולים למות ואנחנו שם אחד בשביל השני, במבטים מעודדים וחיבוקים תומכים, מתחילים להתערפל מחום והתייבשות. חושב על האהובים והקרובים אליי שמזמן ניתק הקשר אליהם, אין קליטה. בקשר אומרים לנו שיש כוחות בדרך, אבל פעם אחר פעם הכוחות נהדפים על ידי המחבלים, והתקווה שלנו מתחלפת בייאוש".
"פתאום ברגע אחד הצעקות בערבית מתחלפות לצעקות בעברית, צוותים לוחמים קוראים לנו מבחוץ ואנחנו בזהירות פותחים את הדלת, אין לי דרך לתאר במילים את התחושות באותו רגע שיצאתי, הקלה אינסופית אבל מיד גם הבנה שהכל שרוף מסביב, הכל. מוצב נחל עוז שהיה הבית שלי בארבעת החודשים האחרונים שרוף עד עפר, גופות בכל מקום כולל של חברות וחברים טובים שרק אתמול ישבתי איתם עד שעה מאוחרת במועדון. כל האמבולנסים עלו באש, החדר שלי עם כל הציוד האישי שלי עלה באש, לא נשאר דבר. לא הסכמנו לצאת עד שהבנו מה קורה עם הסמג״ד, הלוחמים פינו אותו מיד למסוק ויצאנו החוצה".
"עוד לפני שהספקתי לשתות מעט מים תפסו אותי בחולצה ואמרו לי, 'אתה פרמדיק'? הנהנתי, 'תעלה לרכב'. עליתי לרכב של אחת היחידות המובחרות בצה״ל עליו היו שני פצועים, עבדתי כמו רובוט, בלי צוות בלי אמבולנס, בנסיעה עם דלתות פתוחות כי לא היה אפשר לסגור את הדלת עם האלונקה. לקחתי פק״ל של חובש שהיה ברכב, עצרתי להם את הדימום ונתתי להם חומרים נגד כאבים. העלינו את הפצועים למסוק, פעולה שבהמשך היום עשיתי עוד כ-10 פעמים. נעתי מנקודה לנקודה ברכב פרייבט עם שריונר מילואימניק כאשר אנחנו מגיעים מנקודת ריכוז של פצועים לנקודה אחרת, מטפל איך ואיפה שאני יכול ומפנה פצועים למנחתים".
"לבסוף התמקמנו בצומת מרכזית, נקבעה שם נקודת ריכוז פצועים, קיבלנו שם עשרות פצועים ללא הרף, מיינו וטיפלנו ופינינו כמה שיותר מהר לבתי חולים. לפתע הגיעו שלושה האמרים עם מעל 20 פצועים עליהם, כולם נפגעי שאיפת עשן וכוויות. אלה היו פלוגה ג׳ של גדוד 13 גולני שהיו במוצב אחר בגזרה, ניתק איתם הקשר, הייתי בטוח שכולם נהרגו, יצאו אליי מלאי פיח, חלקם במצב לא יציב, אך יש סיכוי, הם בחיים, יש תקווה. מאותו הרגע ידעתי, ידעתי שיש תקווה, ידעתי שננצח".
"היה לי קשה מאוד לעבוד בלי הצוותי שלי, האמבולנס שלי, הציוד שלי, אבל הייתי חייב להמשיך לטפל, נכנסתי לחמ״ל רפואה והמשכתי לעזור, העיקר להמשיך בעשייה. עבורי זו היתה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מה שעברתי, אני מאמין שגם עבור רבים אחרים. בתוך כל המהומה נודע לי שהסמג"ד שרד ומאושפז בסורוקה. עוד נקודת אור ביום נורא. אחרי שלושה ימים שלחו אותי לחבור לבנות הצוות שלי שלמזלן יצאו בחג הביתה. הלב שלנו קרוע בגלל החברות והחברים שאיבדנו, לעולם לא נשכח אותם, אבל נמשיך הלאה עם ראש מורם וננסה לעזור ולהציל חיים איפה שרק נוכל. הכי חשוב להשאיר תקווה, תפיצו טוב".