לפני כשבוע נסעה דליה פישמן לקיבוץ בארי, לביתה של אחותה, התאומה הזהה, יסמין בירה ז"ל, שנרצחה עם בעלה ושתי בנותיהם בטבח ה־7 באוקטובר. במחסן הבית היא מצאה ציורים שציירה אחייניתה, תאיר ז"ל. פישמן החליטה להנציח את אחייניתה דרך תערוכת ציוריה שתיפתח השבוע. "הלוואי ואמצא דרכים נוספות להנציח את כל המשפחה. כולם היו אנשים מקסימים. העולם הזה לא יהיה אותו עולם בלי משפחת בירה", היא אומרת בכאב.
האחיות דליה ויסמין נולדו בארגנטינה ועלו ארצה בשנת 1990. "עלינו ארצה בגיל 19 לבדנו, והגענו לקיבוץ שדה בוקר", מספרת פישמן. "ההורים נתנו לנו את ברכת הדרך. הם אנשים ציוניים ושמחו שאנחנו עולות לארץ. בשדה בוקר היינו שבע שנים. שתינו שירתנו בנח"ל, ובשנת 1997 רצינו כל אחת קצת ללכת למקום אחר. יסמין נסעה לעבוד בקיבוץ בארי, אני הגעתי לקיבוץ מעגן מיכאל. בבארי יסמין הכירה את אורון.
בשנת 1999 הם התחתנו, ובאותה שנה גם ההורים שלנו עשו עלייה. אחותנו הגדולה עלתה ארצה ארבע שנים לפני ההורים. ליסמין (בת 51 בהירצחה) ולאורון ז"ל (54) נולדו שלושה ילדים: תאיר ז"ל (22), יהב (19, כיום חייל) ותהל ז"ל (15). למשפחה היה גם כלב בשם פונצ'ו שהם נורא אהבו. יסמין עסקה הרבה שנים בהנהלת חשבונות בקיבוץ. גיסי היה מנהל רשת בדפוס בארי".
ספרי על הקשר ביניכן.
"וואו, עד גיל 25 היינו סוג של חצי־חצי שמרכיב אדם שלם. למשל, אם יסמין הייתה רזה, אז אני הייתי צריכה להיות שמנה, כי אי אפשר ששתינו נהיה רזות. אם לה היה חבר בתקופה מסוימת, אז אני הייתי צריכה להיות לבד, כי אנחנו הרי 'בן אדם אחד'. בסופו של דבר, כל אחת מאיתנו עשתה טיפול פסיכולוגי והגענו לשלב 'ההיפרדות', שכל אחת היא בן אדם שלם בפני עצמו ולא חצי. ואז הפכנו להיות גם אחיות תאומות זהות וגם החברות הכי טובות. אצלנו לא היה צריך לדבר. אם מישהי הייתה צוחקת, השנייה מיד הייתה מבינה למה היא צוחקת. אני גרה בתל אביב, יסמין כאמור הייתה בקיבוץ בארי".
"הם אהבו מאוד את בארי. לא פחדו שמשהו כזה עלול לקרות. היינו מדברות שש פעמים ביום בטלפון וגם מתכתבות בוואטסאפ במהלך היום. אם היה קורה משהו טוב או משהו רע לאחת מאיתנו, אז קודם כל היינו משתפות אחת את השנייה ומתייעצות זו עם זו. אחותי נולדה חמש דקות לפניי. אני מרגישה שהיא דאגה לי יותר ממה שאני דאגתי לה. היא תמיד הייתה איתי בכל השמחות וברגעים הלא פשוטים שלי".
מתי נפגשתן בפעם האחרונה?
"ביום שלישי, ימים ספורים לפני ה־7 באוקטובר. היינו בלוויה משפחתית. יסמין הגיעה עם הבת תאיר. אני זוכרת שכשיצאנו מבית הקברות אמרתי להן: 'תשטפו טוב את הידיים, כדי לא להביא את השכול הביתה'. יצאנו, הלכנו לאכול במסעדה עם ההורים שלי שגרים בנתניה ואחותי הגדולה והילדים שלה. זו הייתה הפעם האחרונה שהתראינו".
"סיוט של החיים"
בשבת השחורה שהתה פישמן, 52, שיננית במקצועה, בביתה בתל אביב. "בסביבות 6 בבוקר יסמין התקשרה לשאול אם יש אזעקות בתל אביב, כי בקיבוץ יש בלגן נורא", היא משחזרת. "כמה דקות אחרי זה התחילה אזעקה, הכנסתי את הילדים לממ"ד, ואז ראיתי בטלפון הודעה מיסמין שהיא כותבת שיש חדירה של מחבלים לקיבוץ ושהם בממ"ד. לא הייתה לה תקשורת בממ"ד, והיא שאלה אותי מה אומרים בטלוויזיה. כשהדלקתי טלוויזיה וראיתי שיש מחבלים, התחלתי להגיד לה שרואים מחבלים בשדרות. תיארתי לה פחות או יותר מה שרואים בטלוויזיה. יסמין הייתה מחוברת לוואטסאפים של הקיבוץ. היא כתבה לי שאנשים מפחדים, ששומעים ערבית, שומעים יריות, שרואים מחבלים נכנסים לקיבוץ באופנועים. בממ"ד יסמין הייתה עם בעלה ושתי הבנות. יהב, הבן שלהם שניצל, היה בבית אחר בקיבוץ. יסמין כתבה לי שהיא ממש מפחדת".
מה עשית באותם הרגעים?
"בשעה 9:50 שאלתי אותה: 'את בסדר?', אבל היא כבר הפסיקה לענות. דיברתי עם אחותי הגדולה, היא ניסתה להרגיע, אמרה שבטח הטלפון שלהם על מצב שקט. אחר כך, כשדיברתי עם יהב, האחיין שלי, שהתכתב איתם כל הזמן, הבנתי ממנו שהם כתבו לו בערך באותו זמן שהמחבלים נמצאים בסלון הבית ומנסים לפרוץ לממ"ד. ב־10:58 תאיר התקשרה ליהב, והוא שמע בטלפון צרחות של הבנות ושל אחותי ושמע ערבית. אז הוא הבין שכבר פרצו לממ"ד. יהב סיפר לי את זה בשעה 13:00, והתחלתי לבכות כמו מטורפת. ואז התחיל כל החלק השחור. יהב כתב לי שהוא מנסה להבין מה קרה עם המשפחה שלו, אבל לא יודע כלום, כי הוא עצמו בתוך ממ"ד ולא יכול לצאת. סיוט של החיים".
בהתחלה ארבעת בני המשפחה היו מוגדרים כנעדרים. "בתקופה הזו כל הזמן המחשבות שלי הלכו בין 'הלוואי שהם יהיו חטופים', לבין תחושות של פחד שהבנות צעירות ויפות, עדינות ורגישות, ומה יעשו להן שם, איך הן יחזרו מהשבי ויוכלו להמשיך לחיות עם זה. אבל עדיין אמרתי שעדיף שיהיו חיים, כי מהמוות לא חוזרים", היא מתארת. "ואז בסופו של דבר הבנתי שזהו. אחרי שבוע הודיעו לנו שתאירי נרצחה. יומיים לאחר מכן כבר ידענו שכולם נרצחו, כולל טל בירה ז"ל (62), אחיו של אורון, שנרצח בבית אחר. הבית של אחותי לא היה שרוף, אבל היה בו בלגן. הבנו שכנראה המחבלים ריססו אותם והמשיכו הלאה".
איך את מתמודדת עם האסון הזה?
"אין יום שאני לא בוכה בו כמה פעמים ביום. אני כל הזמן בוכה. אמרו לי משפט ש'אחותי לא לידי, אבל היא בתוכי'. עשיתי בחזה, בצד שמאל ליד הלב, קעקוע עם השם שלה, שני פרחים וידיים מחבקות. אני גם בטיפול אצל פרופ' עפרית שפירא־ברמן, שהיא מדהימה. ההורים שלי מאוד חזקים ותומכים בי כרגע. אני שואבת כוחות גם משלושת הילדים שלי, מבן הזוג שלי שהכרתי בזכות אחותי התאומה. אני שואבת כוחות גם בשביל יהב שנשאר בחיים. אני לא אהיה אמא שלו בחיים, אני רוצה להיות בשבילו משפחה".
"בית יפה ושמח"
ביום חמישי הקרוב, 14 בדצמבר, תיפתח בבית האמנים ע"ש יוסף זריצקי ברחוב אלחריזי 9 בתל אביב, התערוכה "תאיר בירה ז"ל - את שומעת, מצאתי את הציורים של תאיר!". הפתיחה הרשמית של התערוכה תתקיים ב־16 בדצמבר והיא תינעל ב־6 בינואר.
"תאירי למדה במגמת אמנות בתיכון", מספרת פישמן. "הם היו צריכים לעשות פרויקט גמר, והיא בחרה כנושא את האנשים השקופים של החברה. תאירי ציירה איש מנקה רחובות, פליט אריתראי, ילדה עם תסמונת דאון, איש על כיסא גלגלים וניצולת שואה. היא קיבלה 100 על הפרויקט הזה שהוצג בזמנו בתערוכה בקיבוץ בארי יחד עם ציורים נוספים של אחרים. הייתי בתערוכה, ותאיר גם שלחה לי בזמנו את צילומי ציוריה בוואטסאפ".
לאחר הירצחה של אחייניתה האהובה פרסמה פישמן בפייסבוק את ציוריה של תאיר. "יש לי חברה מאוד טובה מהשכונה, נורית טל־טנא, שהיא אוצרת תערוכות", מספרת פישמן. "נורית ראתה מה שפרסמתי בפייסבוק, נורא התלהבה, אמרה שהייתה רוצה את הציורים ושאלה אם יש לי את המקור. מאז ה־7 באוקטובר לא הייתי בבית של אחותי, וגם לא ידעתי איפה העבודות המקוריות. ואז לפני שבוע נסעתי לבארי עם אחות של גיסי, כי הגיעה מכולה והיינו צריכות להחליט מה לקחת מהבית כדי לשמור בשביל יהב".
איך הרגשת כשהגעת לשם?
"הרגשתי נורא. זה היה בזמנו בית כזה יפה ושמח. הוא לא נשרף, אבל היה מבולגן והממ"ד מספר סיפור מאוד אכזרי. יש בבית מחסן. כשפתחתי אותו, ראיתי דברים עטופים בניילונים. פתחתי את הניילונים וראיתי שאלה התמונות הענקיות המקוריות שתאיר ציירה. ישר שלחתי וואטסאפ לנורית וכתבתי: 'את שומעת, מצאתי את הציורים של תאיר!'. תוך יומיים נורית כבר דאגה לכך שתהיה תערוכה, שבה יוצגו חמשת הציורים של תאיר".
מה קיום התערוכה הזו מסמל עבורך?
"בשבילי זו דרך להנציח את תאירי, להראות מה שהיא כבר לא יכולה להראות. היא רצתה להמשיך ללמוד אמנות. אחרי הלימודים היא הלכה לשנת שירות, אחר לכך לצבא, אחר כך עבדה קצת בקיבוץ, והתכוונה לנסוע לטיול הגדול בדרום אמריקה. לאחר מכן היא רצתה להתחיל ללמוד בשנקר, ובעצם לא הספיקה להגשים שום חלום שלה. קודם כל, דרך הציורים רואים איזו נשמה תאיר הייתה. היא בחרה לצייר את האנשים השקופים. כשהיא ראתה את האנשים האלה זו הייתה עבורה צביטה בלבד, מפני שאף אחד לא מתייחס אליהם. היא ציירה על קרטון בשחור־לבן כדי לתת לצופה את התמונה הקודרת של האנשים האלה. היא ציירה אותם מאוד גדול, כדי שאנחנו נהיה קטנים מולם וכדי שנסתכל עליהם. התערוכה היא סוג של הנצחה וגם נועדה כדי להראות איזה בן אדם רגיש ומיוחד תאיר הייתה".