קולו של תומר ערבה אליעז ז"ל נשמע מעבר לדלת. הוא ביקש מעמרי מירן (46) לפתוח את הדלת. אם לא, המחבלים ירצחו אותו.
הוא לא ידע שהמחבלים מנצלים את הנער הצעיר ומובילים אותו באכזריות מצמררת מבית לבית, מכריחים אותו לקרוא בעברית לתושבי הקיבוץ לצאת מבתיהם, וכשיצאו, הם רצחו אותם מולו.
כך הם עברו מבית לבית. כשהגיעו לביתו של עמרי, גם הוא כמו תושבים אחרים פתח לו את הדלת. הפעם המחבלים לא רצחו את המשפחה אלא העבירו אותם לבית של משפחת עידן, שתועדה באותם רגעים בלייב מצמרר. מעיין, הבת הבכורה נרצחה, והוריה גלי וצחי עם שני ילדיהם הקטנים נותרו כבני ערובה.
על השעות שחלפו על בני המשפחה מאז ההודעה האחרונה מעמרי ועד לטלפון מרות, שמע דני מלישי. "הם הוציאו את עמרי, לישי והבנות מהבית בסביבות 11:00 והעבירו אותם לשכנים, למשפחה של צחי עידן, שנחטף גם הוא. הם ראו שרצחו את הבת הגדולה של צחי ושההורים יושבים עם הילדים על הרצפה במטבח. הם היו עם תחתונים וטריקו, יחפים. עד שהמחבלים הוציאו את עמרי וצחי, כולם היו בני ערובה. אחר כך הנשים נשארו, ישבו עם הילדים על הרצפה, עד שבאו החיילים וחילצו אותם משם".
בעוד משפחות רבות נתלו בכל סרטון בטלגרם כדי לאסוף עדויות והוכחות לכך שיקיריהן נחטפו לעזה, משפחתו של עמרי ראתה את זה קורה במו עיניה. "ב־13:20 אמרו לגברים או שאתם באים איתנו או שאנחנו הורגים את כולם", אומר דני. "הגברים קמו והלכו איתם. הם אזקו את הגברים וגררו אותם. הנכדה שלי רוני, בת השנתיים, צעקה 'אבא שלי, אבא שלי'. היא הרגישה שמשהו רע קורה. לישי אמרה לו 'עמרי, אני אוהבת אותך, אל תהיה גיבור, תשמור על עצמך'. אני תמיד אשאל איך קרה שלא רצחו אותם, כי בכל מקום התעללו, רצחו, שרפו, ופה השאירו אותם בחיים".
בעוד החורף מתמהמה מלהגיע במלוא עוצמתו, כיכר החטופים נשטפת מבקרים. דני מירן נמצא שם. קשה שלא להבחין בו, הוא תמיד מוקף אנשים. עיניו עצובות, ובקול עדין ורגוע הוא מתאר בפני קהל שומעיו מה קרה. נדמה לי שמעולם לא ראיתי אותו יושב. הוא תמיד שם, מסתובב, נואם, משוחח עם קבוצות, עם בני נוער, כלי תקשורת. כך כבר חודשיים, ללא הפסקות.
יומיים לאחר פרוץ המלחמה עבר דני להתגורר בדירה בתל אביב, שאפשרו לו "אנשים טובים", כפי שהוא מתאר זאת. מאז הוא בעיר הגדולה, הרחק מביתו, מנסה לעשות הכל על מנת להשיב את בנו אליו. "כשהוא יחזור, כשניפגש, אגיד לו שאני אוהב אותו ושעשיתי את כל שביכולתי להחזיר אותו אליי. כמו כל חיה בטבע שדואגת לגור שלה, לגוזל שלה, כך אני דאגתי לגור שלי ולגוזל שלי".
אם יבקשו להעניק פנים לכיכר החטופים, רבים יתארו את פניו של דני. כששומעים את הסיפור המשפחתי שלו, מבינים מדוע. זהו סיפור על ישראל, על האופן שבו היא קמה מאסונות העבר, וכולם מלאי תקווה כי כך יקרה גם הפעם, ושוב נחווה תקומה וחיים.
דני נולד בעיראק ב־1945, הוא עלה ארצה בגיל 5. חלק ממשפחתו חוו את הפרהוד, הפרעות ביהודי בגדד ב־1941. אמה של אשתו המנוחה, ורוניקה (ורה), שרדה את צעדת המוות. ניצלה בזכות ראול ולנברג, הדיפלומט השוודי שהציל עשרות אלפי יהודים הונגרים. עמרי, דור שלישי לשואה, שרד את הטבח בעוטף וחטוף בעזה.
"איזה לחץ אני או ההורים האחרים יכולים להפעיל יותר מאשר לשאת נאום בכיכר, ללכת לאמצעי התקשורת ולזעוק שאנחנו רוצים את הילדים?", אומר דני ומונה גם את הפגישות עם גופים בינלאומיים. השבוע נסע להונגריה לפגוש את הנשיאה קטלין נובאק ולנסות לרתום אותה למאבק להשבת החטופים.
משא ומתן חשאי שנמשך שבועות, כך על פי הדיווחים, הוביל בסופו של דבר לשחרור חלק מהחטופים. במשך שבוע שוחררו נשים וילדים משבי חמאס וחזרו לביתם בישראל. לצד השמחה וההתרגשות הגדולה, נרשם גם כאב, כשחטופות וחטופים רבים עוד נותרו מאחור. "שמחתי בחזרת החטופים ושמחתי בשמחת המשפחות", מספר דני, "כל חטוף כזה שחוזר משמח עשרות משפחות. זאת הרי לא משפחה אחת, אלא המונים".
בתום החיבוקים החלו להיחשף העדויות המטלטלות, ואלה ציירו תמונה חמורה. בדוח שהוציא מטה משפחות החטופים השבוע נכתב כי "החטופים ששוחררו דיווחו כי הוחזקו בתנאים פוגעניים ביותר במשך יותר מחודשיים, העולים בקנה אחד עם הפרה חמורה של זכויות אדם בסיסיות. הפרות אלה כללו אלימות פסיכולוגית ופיזית קיצונית, לרבות תקיפה מינית אכזרית והטלת מום, עינויים, הרעבה והתייבשות בכפייה".
בהמשך נכתב כי "החטופים סובלים מתנאים בלתי נתפסים. הבידוד והניתוק מהורים ובני משפחה אחרים, כלואים במנהרות ובחללים קטנים, מאוימים באיומי אקדח, מוכים באגרופים, עורם נצרב באש, ילדים שנאלצים לצפות בצילומי טבח".
בתחילת החודש נערכה פגישה בין שרי קבינט המלחמה לבין משפחות החטופים שעדיין נמצאים בשבי חמאס. הפגישה נערכה לאחר שנציגי המשפחות איימו להחריף את הצעדים ודרשו את קיומה. במהלך הפגישה פרצה סערה לאחר שחטופות ששוחררו סיפרו מה עבר עליהן בעזה. בהקלטות מתוך הפגישה הקשה והאמוציונלית נחשפו העדויות המזעזעות ונחשף זעם משפחות החטופים על התנהלות הממשלה.
"יצאתי באמצע", משתף דני. "המשפחות לא הומוגניות, כל אחת הגיעה מתרבות דיבור אחרת. חלק מהאנשים התחילו להיכנס לדברים של אחרים ולא נתנו לחברים לסיים משפט. זה לא מצא חן בעיניי. אני תמיד אומר שאנחנו קבוצה אחת ומשפחה אחת, 'משפחת החטופים והנעדרים'. אנחנו צריכים לכבד אחד את השני, וזה לא קרה הפעם גם מצד המשפחות. המכובדים שישבו על הבמה התחילו לספר 'אנחנו הבאנו, אנחנו שחררנו, אנחנו עשינו', וזה לא הם, זה סנוואר. הוא מחליט בשביל כולם בכל המלחמה הזאת. הוא מחליט מתי תהיה מלחמה, מתי תהיה הפוגה".
התרעות פיקוד העורף