זו הייתה שבת חופשית עבור פרופ’ איתי פסח, מנהל בית החולים לילדים ספרא בשיבא ומנהל מתחם השבים בבית החולים שיבא תל השומר. ואז, באמצע בילוי עם ילדיו באירוע משפחתי, “קיבלתי פתאום טלפון מפתיע שאמר לי ‘תגיע עכשיו לבית החולים’, בלי יותר מדי הסברים. מובן שמיד התארגנתי והגעתי לבית החולים. זו הייתה עבורי הפתעה גמורה. עד שהגעתי לבית החולים היה לי ברור בשביל מה אני בא, אבל לא ידעתי יותר מדי פרטים וכשהגעתי – עדכנו אותי בהכל, זה היה בערך רבע שעה לפני שהחלו לרוץ שמועות ברשתות החברתיות על כך".
הפרטים שקיבל פרופ’ פסח היו כי במהלך מבצע חילוץ הרואי - “מבצע ארנון", על שם מפקד צוות ולוחם הימ"מ ארנון זמורה ז"ל שהוביל את החילוץ ונהרג בקרב מול המחבלים – חולצו החטופים נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג’אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, אשר נחטפו מפסטיבל נובה.
“אחרי הרבה חודשים של להרגיש מאוד לא טוב, קבלת הבשורה הזו על שחרור החטופים נותנת תקווה כזו שבאה בהפתעה", הוא אומר. “זו התרוממות מאוד גדולה ואינטנסיבית שאנחנו נמצאים בה עד שהחטופים ישוחררו לבתיהם, ואז נרגיש שוב ריקנות כזו שתתמלא כשהחטופים הבאים יחזרו הביתה בשלום, בתקווה בקרוב מאוד".
להיות מוכנים לכזה סוג של אירוע זו משימה מאוד מורכבת שבית החולים מחזיק אותה כבר הרבה חודשים, אנשים שנמצאים בכוננות, תשתית שמוכנה, חדרים, ציוד, צוות פסיכו־סוציאלי ורפואי שנמצא בכוננות הזו ומתאמן כל הזמן לתרחיש הייחוס כי המוכנות שלנו לדברים בחודש הראשון של המלחמה מאוד שונה מהמוכנות עכשיו. התרחישים מבוססים על מה שאנחנו יודעים ועל מה שמספרים לנו על מצב החטופים".
לראות את נועה יורדת מהמסוק ולהיות פחות או יותר האיש הלא צבאי הראשון שמחבק אותה מאז שהיא נחטפה - אני לא יכול לתאר לך את התחושה המדהימה הזו של התעלות, של רצון לעזור ולקחת ממנה את כל מה שהיא סבלה וכל מה שכאב לה ולתת לה את האהבה והרוך שמגיעים לה.
זו באמת טלטלה מאוד מורכבת אבל אני רופא מיומן וזה המקצוע שלי - להיות שם בשביל אנשים ברגעים הכי קשים שלהם. זה לא דומה לכלום שהכרתי לפני ה־7 באוקטובר, אבל למזלנו גם התכוננו, גם התאמנו וגם יש לנו את כל הניסיון המקצועי שאנחנו מביאים".
במסגרת תפקידו כמנהל מתחם השבים בבית החולים שיבא תל השומר טיפל פרופ’ פסח מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל" בחטופים במגוון גילים שהגיעו לבית החולים, כשכל מקרה מציב בפני הצוות הרפואי אתגר אחר. “יש את האתגר של אי־הוודאות, כלומר אתה לא יודע באמת איך החטוף יגיע", הוא מסביר.
"יש את המידע הבסיסי שאנחנו מקבלים מהצבא ומהתקשורת, אז אתה בעצם לא יודע מה תפגוש, ובאופן טבעי החשש הוא מהנורא מכל, שמי שיגיע יהיה במצב פיזי ונפשי קשה אחרי מה שהוא עבר, ואתה צריך להתאים בצורה מאוד־מאוד מהירה את התגובות שלך לשב שחוזר כי הוא לא יודע למה התכוננת ומה קרה פה שמונה חודשים.
החטופים שהגיעו אתמול למשל הגיעו מחולצים בפעולה מלחמתית, הם מגיעים עם אפוד מגן עליהם, עם החול של עזה בין אצבעות הרגליים כי הם מחולצים יחפים, עם דם של מי שהקיף אותם, וזה טיפול מאוד מורכב.
האתגר הוא לדייק בצורה הכי טובה שאפשר את המענה שכל אחד מהם יקבל בטווח זמן מאוד קצר כי מגיע להם שאנחנו נהיה הכי טובים בעולם ושהכל יזרום ושהם לא יחכו ושהם והמשפחות שלהם יקבלו את המענה הרגשי והפיזי הכי מדויק, ולייצר את המפגש ביניהם ובין המשפחה בצורה הכי מהירה ומדויקת שניתן, ולהגן עליהם כדי שבאמת גם חוויית החזרה לא תהיה מאוד טראומטית עבורם. כשהם חוזרים הם מקבלים הרבה פעמים בשורות קשות ומבינים מה הסיטואציה שהמדינה נמצאת בה, מבינים שאנשים נלחמו כדי לחלץ אותם ונפגעו. זה מאוד מורכב".
אנחנו כואבים איתם ומצפים איתם. לדוגמה, כשתמי מצגר חזרה אלינו מהשבי, שמרנו על קשר גם אחרי שהיא שוחררה, וכשלאחרונה היא קיבלה את הבשורה על רציחתו של בעלה, יורם מצגר ז"ל, זה שבר אותנו. אנחנו בתוך זה והם הפכו להיות חלק מאיתנו".
בסיום שיחתנו מבקש פרופ’ פסח להעביר מסר: “חשוב לי להגיד שאנחנו כל הזמן דרוכים ומתפללים לבואם של החטופים הבאים, זו משאלת הלב של כל אחד מהאנשים שנמצאים פה. דבר שני, המאמץ הזה של לקבל את החטופים הוא מאמץ ששייך לכל הצוות של שיבא ושל מערכת הבריאות, מראשוני האחיות והרופאים שעומדים בחזית בחדרי המיון ועד לטבחים שמכינים את כל המאכלים שהם רק יכולים לחלום עליהם, עובדי הניקיון ועובדי המשק שדואגים שיהיה להם נקי ומסודר. יש התגייסות של כלל המגזרים והאנשים וזה המעט שאנחנו יכולים לעשות בשבילם".
התרעות פיקוד העורף