דבי ביטון מספרת: "עד שאמא שלי, בת ה־84, חלתה, היא הייתה בבית אבות ולא הייתה סיעודית. היא הלכה בעזרת הליכון והייתה עצמאית. כשחלתה, למעט כאבי גרון, לא היו לה תסמינים. ביום שאובחנה כחולה היא נשלחה לרמב״ם. בבית החולים שהתה שבוע ללא שום טיפול, כי לא היו לה תסמינים. היא הייתה מבודדת ללא אפשרות לראות בני משפחה. לי ניתנה אפשרות לראות אותה פעמיים בשיחת וידיאו שנמשכה דקות ספורות. מצבה הנפשי והפיזי התדרדר מאוד.
"לאחר שחרורה סירבו בבית האבות, שבו שהתה עד אז עשר שנים, לקבל אותה לבידוד של שבועיים. היא נשלחה לבית אבות בנצרת, שמשרד הבריאות הסב לבית אבות לחולי קורונה. לאחר השבועיים ששהתה שם בבידוד, ללא מפגש עם בני משפחה, היא שוחררה לבית האבות הקודם שלה במצב קטסטרופלי. אמרו לי שאין ברירה אלא להעביר אותה למוסד סיעודי. וכך, אמי נעקרה שוב מהסביבה המוכרת. אין סבל יותר גדול לילד מלראות את אמו סובלת כל כך, ללא יכולת לעזור לה. כל זה קרה בעקבות הקורונה".
עפרה שטרית מוסיפה: "אבא שלי הגיע לבית חולים לאחר כמה ימים של חום ותסמינים. הוא לא זיהה אותי כבתו. מרגע שנסגרו דלתות המיון, התחיל הסיוט. כל ניסיון לקבל מידע בסיסי על אבא עלה בתוהו. עובדת סוציאלית נכנסה לתמונה מאוחר מדי ונתנה מעט מדי. לאחר תחנונים, הסכימו להכניס מישהו מבני המשפחה - ואז ראינו מחזה שלעולם לא נשכח. אבא היה קשור בשתי ידיו בצורה הדוקה ועם מסיכת חמצן. ראינו שהוא סובל. אבא נפטר כשהוא לבד, ללא האנשים הקרובים אליו ביותר. לאף אחד לא מגיע מוות כזה".
טלי איציק גרופית משתפת: "הקורונה גרמה לכך שלא יכולנו לבקר את אמי בבית האבות, דבר שגרם לה להיות אפאתית. היה קשה, אבל התמודדנו עם זה עד שנדבקה בקורונה ללא תסמינים. היא הועברה לבית אבות בנצרת, התלוננה שאין לה מה לעשות ונכנסה לדיכאון קשה. אמי החליטה שאין טעם בחייה. היא הסבירה לנו שאין טעם לחיות, כי חיסון לא יהיה במהרה ותרופה גם לא. ביקשתי להתמגן ולהגיע אליה כדי לעודד אותה, אך לא הסכימו.
"בשיחות הווידיאו היא נראתה רע מאוד, וגם סירבה לאכול או לקחת תרופות. שבוע לאחר מכן הועברה לבית חולים ונאלצתי לחתום עבורה על טיפול דיאליזה לכליות, אבל היא לא הגיעה אליו. היא לא שרדה, ואני לא זכיתי לבקר אותה. דמה על ידיהם של מקבלי ההחלטות".
התרעות פיקוד העורף