מאת: ד"ר אסתר לוצאטו
הרעיון לסלול קו רכבת לחיילי המודיעין מת"א לבסיסי המודיעין, תוך עקיפת בירת הנגב, בעלות של שלושה מיליארד שקלים, הוא אבסורד החותר תחת מטרת העברת בסיסי צה"ל לדרום. כל השקעה בתשתית אזרחית עבור קריית המודיעין צריכה להיעשות בראייה של קידום הנגב ותושביו. הממשלה הנוכחית נבחרה על-ידי תושבי הנגב - אי-מימוש ופגיעה בחזון ופיתוח הנגב יגרום לאובדן אמון בלתי חוזר של תושבי הנגב בממשל.
ב-2027 תפתח את שעריה קריית המודיעין החדשה של צה"ל בנגב. 25 שנה אחרי ההחלטה על הקמתה (!) תוכל סוף-סוף קריית המודיעין המצוחצחת והמותאמת לצרכי המאה ה-21 לקלוט את 15,000 חיילי חיל המודיעין, שמאכלסים היום בסיסים באזור המרכז על קרקע יקרה מפז. מלבד הערך המבצעי החשוב תשיג קריית המודיעין בצומת שוקת (ליקית) שתי מטרות חשובות: להוות עוגן של צמיחה כלכלית לנגב ולאפשר את פינוי הבסיסים במרכז, במטרה להקים עליהם שכונות מגורים חדשות, כמענה למצוקת הדיור בארץ.
הדרך מהחלטת הממשלה ועד שעלה הטרקטור הראשון על הקרקע הייתה רצופת חתחתים. קציני ומפקדי המודיעין, ובראשם הרמטכ"ל כוכבי, עשו ככל אשר לאל ידם לטרפד את יישום התוכנית בנימוק המופרך כי הקמת הקרייה בנגב תביא לפרישת אנשי המודיעין מהצבא ולהרס יחידת 8200 המפוארת. רק הודות לתושייתם של תושבי הנגב, בהובלת העמותה שהח"מ עומדת בראשה, הובקעה חומת ההתנגדות והפרויקט יצא אל הדרך. מה שקידם סופית את המהלך היה עתירה לבג"ץ שהגישה העמותה והניעה סופית את שר הביטחון לאשר את המהלך כפרויקט אזרחי.
אבל סאגת קריית המודיעין מסרבת לגווע. לאחרונה נמסר כי המדינה מקדמת תוכנית בהשקעה של שלושה מיליארד שקלים למסילת ברזל, שתעקוף את באר-שבע ותוביל את חיילי אגף המודיעין היישר מת"א לקריה החדשה. מילת המפתח כאן היא "לעקוף". מישהו שם מנסה עדיין להתעלם מבאר-שבע, מצרכי הנגב ומצרכי מדינת ישראל, ולייצר חיבור ישיר בין גוש דן והקריה החדשה כאילו מדובר ביקום מקביל.
התוכנית הזו היא אבסורדית. קודם כל היא חותרת תחת התוכניות והמטרות שהציבה המדינה בהעברת צה"ל לנגב והוא פיתוח כלכלי של הנגב, החולש על 66% משטחה של מדינת ישראל, תוך יצירת מנועי צמיחה לאזור זה, גם כדי להציל את "מדינת תל-אביב" מקריסה לתוך עצמה. אך כדי לפתח את האזור נדרש לפתח את בירת הנגב, העיר באר-שבע. ולכן, מה שנדרש הוא לחבר את בסיס המודיעין, על חייליו ועשרות אלפי העובדים הקשורים לתפעול פרויקט אדיר זה, לבאר-שבע, כדי להפכה למטרופולין גדול, חזק ושוקק חיים, ממנו יישאב הנגב, על כל תושביו, עוצמה וכוח שהכרחיים ונחוצים לפיתוחו. צריך להבין מה מונח על הכף - מדובר בפעילות כלכלית של 60 מיליארד שקלים למשך 20 שנה, יצירה של כ-50,000 מקומות עבודה ושגשוג של העיר באר-שבע וכלל היישובים הסובבים אותה.
עולה חשד עמום שצה"ל שוב חותר להתנתק מהמשימה הציונית הלאומית של הפרחת הנגב ושוב הוא בוחש בתוך מוסדות התכנון. על הצבא לזכור שהמטרה המרכזית במעבר צה"ל לנגב היתה ועודנה שהוא יהווה מנוע לחיזוק הנגב ולכן יש לקשור את קריית המודיעין בליקית לא רק לת"א והמרכז, אלא קודם כל לבאר-שבע ודרכה לת"א והמרכז. הרעיון המכונן הוא פשוט - כל השקעה בתשתית אזרחית עבור קריית המודיעין צריכה להניב תועלות לא רק לצה"ל, אלא גם לתושבי הנגב.
החלופה הנכונה
הפתרון הנדרש מבחינה לאומית הוא כפול: מסילה מהירה מת"א לבאר-שבע ורכבת קלה מתחנת הרכבת באר-שבע צפון/האוניברסיטה לקריית המודיעין החדשה. פתרון זה יביא לכך שההגעה מת"א לקריית המודיעין החדשה תארך פחות משעה. כל חלופה אחרת איננה נכונה, לא כלכלית ולא ציבורית.
הואיל והקמת המסילה המהירה הוא תהליך ארוך ויקר, יש לפעול כבר עכשיו במקביל: להקים מייד את הרכבת הקלה, בתוואי של כ-10 דקות נסיעה מתחנת הרכבת למחנה, ולפעול לתקצוב המסילה ת"א-באר-שבע והקדמת ביצועה לטווח המיידי.
הגעה ברכבת המהירה לתחנת באר-שבע צפון/אוניברסיטה תאפשר לצה"ל זמן נסיעה קצר מת"א, תוך שימור האטרקטיביות לכוח אדם איכותי מכל הארץ (כולל מחיפה), זאת במקביל לקיצור זמן הנסיעה והגדלת תדירות השירות לתושבי באר-שבע והנגב. היתרון הזה מתרחב לכל האזור: הוא יאפשר את שינוי פני הנגב וקישור כל הציר הצפון-מזרחי - דרום הר חברון, מיתר, חירן, כרמית, חורה, לקיה ועוד - לבאר-שבע.
בצדק טוענים בעיריית באר-שבע ובמנהל התכנון, כי במקום להשקיע שלושה מיליארד שקלים במסילה עוקפת איטית, שתביא את חיילי המודיעין מת"א לבסיסם בתוך שעה ו-40 דקות, נכון להשקיע כבר כעת בפתרון הקבע המהיר והיעיל יותר, שעלותו המוערכת עשרה מיליארד שקלים, ושיביא את החיילים לבסיסם בתוך 65 דקות בלבד.
האיום כבר פחות רלוונטי
במאמר מוסגר, על הצבא וקציני המודיעין לזכור שהקלפים שהם מחזיקים בידיהם כבר אינם חזקים כבעבר. הטרקטורים כבר עלו על השטח וההחלטה להקמת הקריה החדשה היא בלתי הפיכה. גם אי אפשר לאיים יותר מידי על נטישת הצבא שעה שהמצב ההיי-טק האזרחי לא מזהיר, וכפי שכתבתי בעבר - תנאי השכר של קציני המודיעין מצוינים באופן חריג. אין כבר בנמצא משרות חלופיות אטרקטיביות מחוץ לצבא, לפחות לא במידה שהיו בעבר כשקציני המודיעין איימו שלא להגיע לנגב, עוד שערורייה ישראלית שלא זה הזמן להרחיב את הדיבור עליה, אך חשוב לומר שחיילי צהל משרתים היכן שהצבא שולח אותם וזו אינה תוכנית כבקשתך. צרכי המדינה קודמים.
תכנון לאומי חלמאי
מהלך העניינים הקלוקל של תכנון המסילה מת"א לבאר-שבע הוא עדות נוספת ומכאיבה לנפתולי התכנון הלאומי בישראל, שאי אפשר להגדירו אלא כחֶלֶם. יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה, רשות תכנון אחת מתנגשת בחברתה, בוקה ומבולקה. אין תכלול, אין איגום משאבים, אין סדרי עדיפויות. כך נסחבים פרויקטים לאומיים במשך שנים, עיין ערך הקמת בי"ח נוסף בנגב, הקמת שדה תעופה בינ"ל שני בנבטים, סלילת קו רכבת לאילת ועוד פרויקטים שיכלו להפריח את הנגב.
כך אי אפשר להמשיך. ישראל מפגרת בפיתוח התשתיות הפיזיות שלה לעומת מדינות ה-OECD והדבר מקרין על כלכלתה. מכלול רחב של נושאי תשתית אינם מטופלים - הקמת ערים חדשות, ובמיוחד יישובים חדשים בגליל ובנגב, בעיית הבדואים, מסילות ברזל חדשות ושדות תעופה, איים מלאכותיים בים, פינוי מחנות צה"ל, שימור ערכי נוף וטבע, אתרים היסטוריים ועוד.
אסור שמדינה שלמה תהיה תלויה באזור אחד
על שולחנה של הממשלה החדשה עומדים לעלות נושאים רבים ומגוונים, מהם דחופים יותר ומהם דחופים פחות. אבל נדמה שאין שאלה הרת גורל יותר לעתיד המדינה מאשר פיתוח הנגב. חבל ארץ זה נמצא בצומת דרכים היסטורי שמשמעותו היא להיות או לחדול. לא פחות מכך. אם תמשך תנופת הבנייה והפיתוח בו - הוא יוכל להגשים את ייעודו ההיסטורי, כפי שהגדירו דוד בן-גוריון. אם המהלך ייכשל - מדינת ישראל תהפוך למדינת רצועת חוף, שמפקירה 75% משטחה, תוך אנרכיה וללא משילות, כפי שקורה כעת.
על-פי תחזיות הלמ"ס, אוכלוסיית ישראל צומחת בקצב מהיר וצפויה למנות כ-17 מיליון תושבים עד שנת 2048. באם תמשכנה המגמות הדמוגרפיות הנוכחיות, צפויים לחיות במרכז הארץ (אזור ת"א-ירושלים-חיפה) כ-13 מיליון תושבים, ואילו בנגב ובגליל, יחיו כ-25% מהתושבים בלבד. חלום בלהות זה מתממש לנגד עינינו.
לפנינו אפוא הזדמנות נדירה לחולל מהפך בו ניתן לפזר את אוכלוסיית ישראל במרחבי הנגב והגליל ולהציע לישראלים איכות חיים טובה יותר, נטולת פקקים ורוויה בהזדמנויות עסקיות, וזאת מתוך ראייה לאומית רחבה, עמוקה וארוכת-טווח.
תושבי הנגב אינם "קהל שבוי" של הקואליציה החדשה
פיתוח הנגב מקפל בתוכו גם חלק גדול מהנושאים שעלו על סדר היום הציבורי במהלך מערכת הבחירות האחרונה: משילות, פתרון בעיית הבדואים, סדר וביטחון אזרחי, מרכז ופריפריה.
אם הממשלה החדשה, שנבחרה בין היתר הודות לקולות תושבי הדרום, חושבת שהיא תוכל להמשיך בעסקים כרגיל ולא לטפל בנושא זה במידת הדחיפות והרצינות הראויה - היא טועה. היא תיבחן בזכוכית מגדלת על-פי מה שהיא תעשה בנגב. היא תגלה שתושבי הנגב עבורו מהפך תודעתי ואינם מוכנים עוד למלא את התפקיד הפאסיבי שנכפה עליהם במשך שנים.
אני יכולה לומר, אחרי ארבע שנים של מאבק ציבורי אינטנסיבי להעברת המודיעין לנגב, שתושבי הנגב שינו את תפיסת ההפעלה שאיפיינה אותם שנים. לא עוד אדישות ונמיכות קומה, אלא נקיטת גישה נמרצת, אסרטיבית ואפילו אגרסיבית כדי לקדם את ענייני הנגב. אנחנו מבינים שאין לנו ברירה אלא להציל את הנגב ואת מדינת ישראל.
אני גם מציעה למפלגות שמרכיבות את הממשלה לא לקחת את אזרחי הנגב כמובנים מאליהם. זהו אלקטורט חשוב לכל מפלגה ולכל ממשלה שתרצה להתקיים ולמשול. יש לו חלופות והוא עשוי להשתמש בהן אם ראשי מפלגות הקואליציה יאכזבו אותו.
אני קוראת מכאן לממשלה החדשה ובמיוחד לשר הפנים (האחראי על מנהל התכנון), לשר התחבורה, לשר האוצר ולשר הביטחון לגלות אחריות לגורל הנגב ולאשר את החלופה הצודקת של רכבת מהירה מת"א לבאר-שבע עם רכבת קלה לקריה החדשה.
מעל הכל, האחריות המרכזית היא על מי שנושא בסמכות המרכזית - ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הוא כבר פעל בעבר לעודד את פיתוח הנגב עם החלטתו להפוך את באר-שבע לבירת הסייבר הלאומית, מהלך שהביא לפיתוח אקו-סיסטם טכנולוגי שלם בנגב. עתה עליו להמשיך במלאכה ולקדם פתרון תחבורתי יעיל ומקיף מת"א לקריית המודיעין החדשה בהתאם לאינטרס הלאומי הרחב. אם הוא יצליח בכך תהא זו הצלחת כולנו. אם הוא ייכשל - תכשל ישראל כולה ולא רק הנגב.
בסוף, צמיחת הנגב והפרחתו הוא אינטרס לאומי ישראלי עליון ולא רק אינטרס מגזרי של תושבי הנגב. זהו פרויקט שמדינת ישראל, עם יכולותיה הכלכליות, יכולה וצריכה לבצע בכהונת הממשלה הנוכחית, שאם לא כן לממשלה זו לא תהיה זכות קיום, כי תושבי הנגב לא יבחרו בה שוב.
הכותבת היא יו"ר עמותת "ישראל למען הנגב"