בצל היום הכואב: המונים הגיעו לעצרת בכיכר החטופים

רותי וצביקה גרינליק, הוריו של סרן שאולי גרינליק ז"ל, הקצין הזמר מ"הכוכב הבא" שנפל ב-7 באוקטובר שוויתר על חלום חייו להיות זמר ויצא להילחם, נאמו בכיכר החטופים. ההורים תיארו בנאום שיירה שבה צועדים כולם ימין ושמאל, שרים ורוקדים, כל אחד עם הצלקת שלו, נראית או נסתרת. השיירה, הם אמרו, עצרה כעת בהמתנה לחטופים, ולא תמשיך עד שכולם יחזרו.

"בשביעי לאוקטובר משהו בשאולי השתנה. הוא אמר שהוא הולך להחזיר את הכבוד לעם ישראל ולשחרר את החטופים. הוא נלחם עם חברו הטוב, שי שמריז, השם יקום דמו שנהרג ביחד איתו... השיירה ההיא מהמאה שעברה, כמו בשיר. ובשיירה הזאת צועדים כולנו ימין ושמאל ויש גם שכול ויש כאלה בשיירה ששרים ויש כאלה שרוקדים. יש בה אנשים בלי רגל ואפילו בלי שתי רגליים. ולכל אחד בשיירה יש צלקת. יש צלקת שרואים ויש צלקת בחלק הפנימי יותר, בלב. ולפי הצלקת מזהים אותם את אנשי השיירה. והשיירה נעצרה כי חסרים לנו החטופים. ואנחנו מחכים להם שיצטרפו כי צריך להמשיך ללכת. אבל אי אפשר לזוז עד שכולם יצטרפו. וכל אחד מהשיירה מוכן לעשות הכל, ממש הכל, למצוא ולאסוף את החטופים שחסרים. וחלק מאלה שיצאו מהשיירה לחפש לא חזרו.

יעל אדר, אמו של החלל החטוף תמיר אדר בכיכר החטופים: "503 ימים מאז שחיינו התהפכו תחת טבח ותופת בקיבוץ ניר עוז. 76 מחברינו נחטפו, ו-57 נרצחו. אחד מכל ארבעה נחטף או נרצח. תמיר, בני בכורי, יצא להגן על המדינה שכה אהב, המדינה שבה האמין – אותה מדינה שלא שמרה עליו.  תמיר מצא את עצמו מול מאות מחבלים, במלכודת מוות, נלחם בחירוף נפש עד שנפצע קשה, נחטף ולא שרד את פציעתו. בזמן שתמיר מילא את חלקו בחוזה שבין האזרח למדינה והופקר לגורלו, אשתו הדס וילדיו, אסף ונטע, היו ספונים בממ”ד – מופקרים גם הם, מבועתים לקול הפיצוצים ולזעקות המחבלים צמאי הדם, ובחרדה גדולה לגורלו של תמיר.

בערב, כשחילצו את שורדי הטבח מהריסות הבתים אל המקלטים, וביניהם בני משפחתי, אסף, אז רק בן 7, עבר חייל אחר חייל ושאל: “ראית את אבא שלי?” אף אחד לא ראה את אבא. ימים לאחר מכן גילינו שתמיר נחטף, ושמחנו – חטוף לעומת נרצח זו הייתה בשורה טובה. נשיב אותו, נשקם אותו – כך האמנו. אך לאחר שלושה חודשים קיבלנו הודעה כי תמיר לא שרד את פציעותיו.

הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל שנרצח בשבי החמאס והושב לקבורה בישראל, נשא כעת דברים בטקס בכיכר החטופים: "ברדת החשיכה עלינו ביום נורא וקודר זה. מדם ליבי אזעק את הזעקה אותה זעקתי לאבינו שבשמים 330 לילות וימים, שבתות וחגים – עבור חטופינו, ובתוכם בני בכורי, אורי הי"ד. יחד איתנו זעקו וזועקים המוני בית ישראל: “קול דמי אחיך זועקים אליי מן האדמה!" הסכיתו ושמעו את נאקתם וזעקתם של אחינו ואחיותינו מן המנהרות הצרות, החשוכות והמרעיבות. די לנו היה להביט בתמונותיהם של אור, אלי ואוהד, כדי לחוש את בשרנו חידודים חידודים ולהמחיש לנו, ולו במעט, את אשר עוברים שאר חטופינו שעדיין שם, מתחת לאדמה. איחוי וריפוי המשפחות והעם לא יחל – בטרם ישובו החללות והחללים עד האחרון שבהם למנוחת עולמים, בקבר ישראל, עליו יבכו קרוביהם ובני משפחותיהם לדורות.

ליושבים בכס ההנהגה, לא די באמירותיכם מן השפה ולחוץ כי הזדעזעתם. קומו ועשו כל שעל ידיכם, ללא כל שיקול חיצוני וזדוני. “לא תעמוד על דם רעך!" השיבו את הערבות ההדדית, בה אנו, כעם מופלא, מאופיינים מזה דורות. כולנו בני איש אחד נחנו, וכל ישראל ערבים זה לזה. בצער וכאב גדולים מנשוא, נצבע לבבנו היום בכתום – ואם לא תשיבו את כולם, עליכם יהא הכתם. וכראות ארונותיהם של ארבעת המופלאים, מתוך יגון קודר ולב דואב, אשא את תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, בעמדו אל מול ארון הברית בקודש הקודשים: “תדבר עמים תחתינו, הוליכנו קוממיות לארצנו, ותמנע המשחית והמגפה מעל כל עמך בית ישראל".