לפני כשבוע נסעה דליה פישמן לקיבוץ בארי, לביתה של אחותה, התאומה הזהה, יסמין בירה ז"ל, שנרצחה עם בעלה ושתי בנותיהם בטבח ה־7 באוקטובר. במחסן הבית היא מצאה ציורים שציירה אחייניתה, תאיר ז"ל. פישמן החליטה להנציח את אחייניתה דרך תערוכת ציוריה שתיפתח השבוע. "הלוואי ואמצא דרכים נוספות להנציח את כל המשפחה. כולם היו אנשים מקסימים. העולם הזה לא יהיה אותו עולם בלי משפחת בירה", היא אומרת בכאב.
האחיות דליה ויסמין נולדו בארגנטינה ועלו ארצה בשנת 1990. "עלינו ארצה בגיל 19 לבדנו, והגענו לקיבוץ שדה בוקר", מספרת פישמן. "ההורים נתנו לנו את ברכת הדרך. הם אנשים ציוניים ושמחו שאנחנו עולות לארץ. בשדה בוקר היינו שבע שנים. שתינו שירתנו בנח"ל, ובשנת 1997 רצינו כל אחת קצת ללכת למקום אחר. יסמין נסעה לעבוד בקיבוץ בארי, אני הגעתי לקיבוץ מעגן מיכאל. בבארי יסמין הכירה את אורון.
בשנת 1999 הם התחתנו, ובאותה שנה גם ההורים שלנו עשו עלייה. אחותנו הגדולה עלתה ארצה ארבע שנים לפני ההורים. ליסמין (בת 51 בהירצחה) ולאורון ז"ל (54) נולדו שלושה ילדים: תאיר ז"ל (22), יהב (19, כיום חייל) ותהל ז"ל (15). למשפחה היה גם כלב בשם פונצ'ו שהם נורא אהבו. יסמין עסקה הרבה שנים בהנהלת חשבונות בקיבוץ. גיסי היה מנהל רשת בדפוס בארי".
"הם אהבו מאוד את בארי. לא פחדו שמשהו כזה עלול לקרות. היינו מדברות שש פעמים ביום בטלפון וגם מתכתבות בוואטסאפ במהלך היום. אם היה קורה משהו טוב או משהו רע לאחת מאיתנו, אז קודם כל היינו משתפות אחת את השנייה ומתייעצות זו עם זו. אחותי נולדה חמש דקות לפניי. אני מרגישה שהיא דאגה לי יותר ממה שאני דאגתי לה. היא תמיד הייתה איתי בכל השמחות וברגעים הלא פשוטים שלי".
"סיוט של החיים"
בשבת השחורה שהתה פישמן, 52, שיננית במקצועה, בביתה בתל אביב. "בסביבות 6 בבוקר יסמין התקשרה לשאול אם יש אזעקות בתל אביב, כי בקיבוץ יש בלגן נורא", היא משחזרת. "כמה דקות אחרי זה התחילה אזעקה, הכנסתי את הילדים לממ"ד, ואז ראיתי בטלפון הודעה מיסמין שהיא כותבת שיש חדירה של מחבלים לקיבוץ ושהם בממ"ד. לא הייתה לה תקשורת בממ"ד, והיא שאלה אותי מה אומרים בטלוויזיה. כשהדלקתי טלוויזיה וראיתי שיש מחבלים, התחלתי להגיד לה שרואים מחבלים בשדרות. תיארתי לה פחות או יותר מה שרואים בטלוויזיה. יסמין הייתה מחוברת לוואטסאפים של הקיבוץ. היא כתבה לי שאנשים מפחדים, ששומעים ערבית, שומעים יריות, שרואים מחבלים נכנסים לקיבוץ באופנועים. בממ"ד יסמין הייתה עם בעלה ושתי הבנות. יהב, הבן שלהם שניצל, היה בבית אחר בקיבוץ. יסמין כתבה לי שהיא ממש מפחדת".
בהתחלה ארבעת בני המשפחה היו מוגדרים כנעדרים. "בתקופה הזו כל הזמן המחשבות שלי הלכו בין 'הלוואי שהם יהיו חטופים', לבין תחושות של פחד שהבנות צעירות ויפות, עדינות ורגישות, ומה יעשו להן שם, איך הן יחזרו מהשבי ויוכלו להמשיך לחיות עם זה. אבל עדיין אמרתי שעדיף שיהיו חיים, כי מהמוות לא חוזרים", היא מתארת. "ואז בסופו של דבר הבנתי שזהו. אחרי שבוע הודיעו לנו שתאירי נרצחה. יומיים לאחר מכן כבר ידענו שכולם נרצחו, כולל טל בירה ז"ל (62), אחיו של אורון, שנרצח בבית אחר. הבית של אחותי לא היה שרוף, אבל היה בו בלגן. הבנו שכנראה המחבלים ריססו אותם והמשיכו הלאה".
"בית יפה ושמח"
ביום חמישי הקרוב, 14 בדצמבר, תיפתח בבית האמנים ע"ש יוסף זריצקי ברחוב אלחריזי 9 בתל אביב, התערוכה "תאיר בירה ז"ל - את שומעת, מצאתי את הציורים של תאיר!". הפתיחה הרשמית של התערוכה תתקיים ב־16 בדצמבר והיא תינעל ב־6 בינואר.
"תאירי למדה במגמת אמנות בתיכון", מספרת פישמן. "הם היו צריכים לעשות פרויקט גמר, והיא בחרה כנושא את האנשים השקופים של החברה. תאירי ציירה איש מנקה רחובות, פליט אריתראי, ילדה עם תסמונת דאון, איש על כיסא גלגלים וניצולת שואה. היא קיבלה 100 על הפרויקט הזה שהוצג בזמנו בתערוכה בקיבוץ בארי יחד עם ציורים נוספים של אחרים. הייתי בתערוכה, ותאיר גם שלחה לי בזמנו את צילומי ציוריה בוואטסאפ".
לאחר הירצחה של אחייניתה האהובה פרסמה פישמן בפייסבוק את ציוריה של תאיר. "יש לי חברה מאוד טובה מהשכונה, נורית טל־טנא, שהיא אוצרת תערוכות", מספרת פישמן. "נורית ראתה מה שפרסמתי בפייסבוק, נורא התלהבה, אמרה שהייתה רוצה את הציורים ושאלה אם יש לי את המקור. מאז ה־7 באוקטובר לא הייתי בבית של אחותי, וגם לא ידעתי איפה העבודות המקוריות. ואז לפני שבוע נסעתי לבארי עם אחות של גיסי, כי הגיעה מכולה והיינו צריכות להחליט מה לקחת מהבית כדי לשמור בשביל יהב".
התרעות פיקוד העורף