אף פעם לא הרגשתי את ה’בודד’ בטייטל ‘חייל בודד’ שהוצמד לי עד שנפצעתי”, אומר מ’, לוחם בגבעתי שנפצע באורח בינוני בהיתקלות בעזה ומאושפז בבית חולים סורוקה. “אני רואה שאת כל החיילים מבקרים אימהות, אחים, אחיות, ואותי אומנם מבקרים יחסית הרבה מתנדבים שאני לא מכיר, אבל עדיין כואב לי שהמשפחה שלי, שיודעת שנפצעתי, בוחרת לא להגיע ולבקר אותי, בזמן שנלחמתי על המדינה הזו”.
מ’ גדל בבני ברק למשפחה חרדית. בגיל 17 החל תהליך של חזרה בשאלה, למורת רוחם של הוריו. “כשהגיע הזמן להתגייס, ובזמן שהייתי במיונים, אבא שלי אמר לי: ‘אם אתה עוזב את הבית ולא הולך לישיבה - אתה מת מבחינתי’”, הוא מספר. “עם כל הכאב החלטתי ללכת עם הלב שלי והתגייסתי כי רציתי לעשות שירות משמעותי.
ניסיתי ליצור קשר עם המשפחה ולפייס את ההורים אבל הם לא מכירים בי יותר. לא העליתי בדעתי שכשאגיע למצב שאני שוכב בבית חולים הם עדיין יישארו בדעות החשוכות והמקובעות שלהם. זה צובט לי את הלב לראות שהמשפחה שלי לא לידי, אבל המשפחה השנייה שלי, מגבעתי, מבקרת אותי כל הזמן והחברים שלי שיוצאים להתרעננות יושבים איתי, עושים צחוקים וזה גורם לי לשכוח קצת את הכאב הפרטי”.
ש’, לוחם בצנחנים שנפצע בחודש שעבר בעזה ומאז מאושפז בבית חולים איכילוב עם פציעה קלה בידיים וברגליים, מציין כי מרגע שאושפז, מתנדבי האגודה למען החייל לא עוזבים אותו. “הם הפכו להיות בשבילי משפחה של ממש, המתנדבים עושים משמרות מהרגע שאושפזתי ולא עוזבים אותי לרגע", הוא אומר. "המשפחה שלי נמצאת בחו”ל ומסיבות אישיות לא יכולה לבוא לארץ, ואני מרגיש שיש מי שדואג לי, מהדברים הקטנים כמו פלאפון לתקשר עם ההורים כי שלי נהרס, ועד שיחות נפש שעוזרות לי לעכל את מה שעברתי. פעם אחת בא לי לאכול לאפה, אז גם לזה דאגו לי. ברור שהכי בעולם הייתי רוצה להיות עם המשפחה שלי, אבל אני יודע שהם לא יכולים לבוא, ומרגיש שאני בידיים טובות”.
“כשמדובר בחיילים שיש להם הורים, משרד הביטחון והצבא אמורים לקרוא למשפחה, ואם המשפחה בחו”ל – אנחנו משלמים לה כרטיסי טיסה”, אומרת דנה יחזקאל, מנהלת עמותה לסיוע לחיילים בודדים ברמת גן. “מי שבתכל'ס דואגים לחיילים בודדים במצבים כאלה אלו מתנדבים. להיות לבד כשאתה פצוע זה נוראי, בייחוד כשאין משפחה איתך 24/7. לחיילים בודדים מחו”ל לרוב יש הורים, ולחיילים בודדים ישראלים אין מי שיבקר אותם, והם הכי מסכנים”.
“כשחייל בודד מאושפז והמשפחה שלו לא נמצאת לידו – התמיכה והסיוע בשלבים האלה הם קריטיים להחלמתו”, אומר אהרון גרנות, יו”ר עמותת "עושי חיל" המספקת תמיכה לחיילים בודדים שמגיעים מבית חרדי. “חייל בודד שמתעורר בבוקר צריך שמישהו יתעניין בשלומו ויהיה לידו. היה לי חייל שהייתי לידו שלושה וחצי חודשים לאחר שהוא ריסק ידיים ורגליים, וליוויתי אותו בכל הניתוחים ועזרתי לו לחזור לתלם. חייל כזה, שאין משפחה או מישהו שנותן לו גב – אבוד”.
“כשחייל בודד נפצע ואין לו משפחה שתבוא לבקר אותו, הוא נתון בתקופת האשפוז להפעלת טריגרים נוספים שיכולים לצלק אותו נפשית”, מסביר שרון אלכאוי, מנכ”ל עמותת "חסדי ערן" ע”ש סרן ערן אלכאוי ז”ל. “כשחייל בודד רואה חייל בודד אחר שההורים שלו כן באו לבקר אותו ולו אין אף אחד שמגיע, זה יכול לשבור אותו ולהשליך גם על השיקום שלו.
כמה שאנחנו כמו משפחה בשבילם ומלווים אותם, אנחנו לא משפחה ביולוגית. זה המצב המורכב שחיילים בודדים כאלה נאלצים להתמודד איתו בזמן האשפוז. חשוב לציין שלעטוף את החייל במעטפת דווקא ברגע הזה זה קריטי כי אחרי זה החיילים הבודדים יוצאים מהאשפוז במצבים נפשיים קשים, ואנחנו כבר רואים את זה, ולכן דווקא בזמן שהחייל בבית החולים – הוא צריך להרגיש שיש לו גב, שיש מישהו שמטפל בו ודואג לו לכל מה שהוא צריך”.
בנוגע לחיילים בודדים, הם זוכים לכל מעטפת שאנחנו יכולים לתת. אם נניח מגיע חייל בודד לא דובר עברית, אנחנו מביאים מתורגמן, ובגלל שהמשפחה שלהם לא בשטח, אז אנחנו דואגים להם למעטפת של יותר ביקורים ויותר עזרה אינטנסיבית. אני חושבת שכל מי שיש לו מעטפת וליווי יוכל להתמודד בקלות יותר עם משברים, בטח החיילים הבודדים, שכשהם רואים שמישהו דואג להם – יותר קל להם להשתקם. החובה המוסרית שלנו כחברה ישראלית היא לחבק חזרה את הפצועים ששילמו בגופם ובנפשם למען ביטחון המדינה ואזרחיה, והשיקום האמיתי הוא הקליטה המחודשת שלהם בחברה הישראלית. אנחנו נהיה תמיד רשת הביטחון שלהם”.
חשוב להדגיש כי קושי נוסף שחווים החיילים הבודדים מגיע אחרי תקופת האשפוז, בשחרור מבית החולים. “בזמן שחייל בודד מאושפז יש מעטפת גדולה שעוטפת אותו ומלא מתנדבים, אבל כשהוא משתחרר מבית החולים – פתאום הוא מוצא את עצמו לבד, ואז המתנדבים שלנו נכנסים לתמונה ומסיעים אותם, דואגים להם לדיור ולכל מה שצריך, מחליפים את האבא והאמא, למרות ש־50 עמותות לא יכולות להחליף את אבא ואמא”, מציינת שפרה שחרף, מנכ”לית עמותת “בית חם לכל חייל”.
“התפר בין הצבא למשרד הביטחון לא טוב ויש בו הרבה חורים. ראינו במלחמה הזו חיילים בודדים שההורים שלהם בחו"ל והם מאושפזים זמן רב ואין להם שקל על הנשמה, ועד שמשרד הביטחון מעביר להם גרוש וחצי עובר המון זמן ואין להם ממה לחיות, אז אנחנו תומכים בהם. אנחנו מטפלים בכל הבירוקרטיה המסובכת שמשרד הביטחון והצבא לא מטפלים בה – למשל יש חייל בודד שאושפז וכשהוא שוחרר, הוא גילה שהוא צריך לפנות את הדירה שהצבא סיפק לו, ואין לו לאן ללכת.
אז אנחנו דואגים להשיג לו הארכה וסיוע במציאת דירה כי חייל שיוצא מאשפוז לא יודע ולא מסוגל לטפל בדברים כאלה. משרד הביטחון מפנה לצבא, והצבא מפנה למשרד הביטחון ומי שמשלם את המחיר זה החייל הבודד שנתן את הכל למען המדינה והמדינה בועטת בו החוצה”.
התרעות פיקוד העורף