אני עדיין בחרדות. מפחדת להיות לבד, בלילות לא ישנה. במשך חודש וחצי אחרי ה־7 באוקטובר לא יצאתי מהמיטה שלי, הייתי רק הולכת מהמיטה לשירותים. לא אכלתי כלום. עד היום יש לי מחשבות, אני מדמיינת דברים, שהנה זה יכול לקרות עוד פעם. עדיין מאוד קשה לי", אומרת ליליאן ביטון, תושבת אופקים שתשתתף באירועי "מדרום לאמנות רב־תחומית", שיתקיימו בשכונת מישור הגפן באופקים, זו השנה ה־14, בין 3־ל 1 באפריל.
האירוע, מייסודה של המחלקה לתרבות - יצירה והפקה במכללה האקדמית ספיר ובשיתוף עם עיריית אופקים, יתקיים הפעם במתכונת מיוחדת לנוכח המשימה המורכבת והרגישה של תהליך ההנצחה העירוני של אירועי ה־7 באוקטובר בעיר, שבהם נרצחו ונהרגו 52 אזרחים ואנשי ביטחון, מרביתם בקרב עקוב מדם שהתקיים בתוך שכונת מישור הגפן.
במהלך שלושה ימים יתקיימו מופעים, מפגשים ואירועי תרבות הממוקמים ברחובות, חצרות, בתים ושטחים ציבוריים ברחבי השכונה. ביטון תהיה בין המשתתפות ב"וְהִגַּדְתְּ - סיור סיפור", סיור־מופע בשכונה שמאחוריו עומדת היוצרת נעמי יואלי, ושבמהלכו יושמעו לקהל סיפורים אישיים־נשיים שנרקמו ונרקמים בתוך הסיפור השכונתי וששזורים באירועי השבת השחורה.
ביטון, 57, תושבת שכונת מישור הגפן, תספר את סיפורה יחד עם שכנתה סיוון ציטרון, לצד המיגונית שלידה הכירו ושנמצאת בין הבתים של שתיהן. "הייתי אמורה לעבוד משמרת ערב. חברה ביקשה ממני להתחלף לבוקר", מספרת ביטון, שעובדת ב"עדי נגב - נחלת ערן", כפר שיקומי לאנשים וילדים עם מוגבלויות. "קמתי ב־05:45 בבוקר, התארגנתי. ההסעה הייתה אמורה לאסוף אותי ב־06:45. מי שמכיר אותי יודע שאני שותה קפה רק בכוס זכוכית. הפעם הכנתי נס קפה, מזגתי לחד־פעמי, בירכתי, לגמתי שתי לגימות, נעלתי את הדלת והשער, והתחלתי ללכת לכיוון התחנה. פתאום ראיתי שהכוס מטפטפת ונוזלת לי על החולצה. יכולתי לזרוק אותה לפח ולהגיד שאגיע לעבודה ואכין חדש, אבל משמיים, כאילו הקדוש ברוך הוא כיוון אותי, החלטתי לחזור הביתה ולהכין חדש. אם הייתי ממשיכה לכיוון ההסעה הייתי נתקלת במחבלים והייתי בטוח ההרוגה הראשונה".
מהבית יצאה ביטון רק ביום ראשון, ואז לדבריה נתקלה באחותו ובבת זוגו של ישראל צ'אנה, מאבטח שנלחם במשך דקות ארוכות לבדו מול חוליית מחבלים שפשטה על שכונת מישור הגפן באופקים, הציל עשרות אזרחים ונהרג. "אני חדשה בשכונה, ויצאתי ביום ראשון מהבית בזמן שגם סיוון יצאה. שתינו נתקלנו בשתי הנשים בוכות", היא מספרת. "אני חיבקתי אחת, סיוון את השנייה. ככה בעצם הכרתי את סיוון. התחלנו לדבר והיום אנחנו חברות מאוד טובות, היא אצלי, אני אצלה. היום התמונה של צ'אנה מעטרת את אותה מיגונית".
לניסנוב בלוב חשוב לדבר גם על גבורתם של האנשים שנלחמו במחבלים והצילו בגופם את חייהם של תושבי השכונה, ביניהם גם רב"ט יונתן אלעזרי ז"ל, שבאותו יום ביקר את חבריו במכינה הקדם צבאית באופקים, וכאשר החלה מתקפת המחבלים יצא להילחם לצד תושבי העיר עד שנורה. "יונתן נהרג מאחורי הבית שלי", היא אומרת. "לפי מה שמספרים הוא יצא עם אבנים וסכין להילחם במחבלים. חשוב לי להשמיע גם את הקול שלו. אופקים זו קהילה, לא הפתיע אותי שאנשים מהעיר יצאו להגן עליה, אבל חשוב לי להזכיר גם את מי שלא היה בן המקום. איפשהו בתחושה האישית יונתן שמר עליי פיזית ובזכותו אנחנו חיים".
בנוסף לכך, מציינת ניסנוב בלוב, "חשוב לי גם להעביר מסר של אחדות, שכולנו עם אחד, וגם להעלות יותר את המודעות לעניין בריאות הנפש. המון אנשים זקוקים עכשיו לטיפול נפשי. מי שזקוק, שיבקש טיפול ולא יתבייש".
"פחד שאי אפשר לתאר"
"אמא שלי התארחה באותה שבת אצל משפחה בבאר שבע, ואילו אני הייתי בבית באופקים עם בן זוגי", מספרת מעיין לוי, 25, מניקוריסטית משכונת מישור הגפן, שתשתתף בפרויקט עם אמה, גילה לוי.
"התחילו האזעקות בבוקר, התעוררנו", משחזרת לוי. "זמן קצר אחר כך התחילו יריות בסביבה ומהר מאוד הבנו שיש מחבלים, שאי אפשר לצאת מהבית ושאנחנו ממש בסכנת חיים. לא ידענו מה יהיה, זה פחד שאי אפשר לתאר אותו, זה פחד שאתה לא יודע אם תצא מהיום הזה בחיים. בשלב כלשהו גם שמענו סוג של יריות על שער הבית. מאוחר יותר התברר שזרקו רימון על שער הבית. ניסינו להבין דרך הטלוויזיה מה קורה בחוץ. סגרנו את כל התריסים של הבית. אנחנו כל הזמן שומעים סביבנו יריות, ועדיין ב־11:00־10:00 לא רואים את צה"ל. מבינים שהאזרחים פה לבד, שאין יותר מדי מה לעשות".
במהלך אותו היום, היא ממשיכה לספר, "שומעים על עוד ועוד אנשים שאת מכירה שנפלו על הגנת העיר. זה היה נורא, ראינו גופות של אנשים, וגם גופות של מחבלים. את מסתכלת מהחלון ורואה גופה של מחבל שוכבת פה ושם. לא הייתה לי אפשרות לדבר יותר מדי עם אמא, כי היינו צריכים להישאר בשקט. הייתי בקשר עם כל האחים שלי, בדקנו שכולם בסדר. התחושה הייתה שיש מצב שזה היום האחרון שלך. פחד מוות, ממש ככה. בשעה 20:00 בערב אני ובן זוגי הלכנו לבית הוריו. רק ביום שני ההורים שלי חזרו לאופקים. הלכנו, ראינו את השכונה, הסתובבנו בשכונה. אנשים שהכרתי נרצחו. אני לא קולטת מה עברתי ב־7 באוקטובר. שמחה שיצאתי מזה בחיים. אני חושבת שאלוהים ממש עמד בשער ושמר עלינו
התרעות פיקוד העורף