"הגיע הזמן", מפגן השלום שיתקיים ב־1 ביולי בהיכל מנורה מבטחים, הוא לא עוד כנס של השמאל הישראלי הקורא להסכם ועצירת המלחמה. את האירוע הזה יזמו ומובילות משפחות נרצחים ונפגעים מטבח ה־7 באוקטובר. חלקם אנשים שאיבדו את היקר מכל ומסרבים לתת לטראומה לשנות משהו בתפיסות. מבחינתם, הקונספציה של מחנה השלום לא קרסה בשבת ההיא, והדרך לחסל רעיון רע היא להעמיד מולו רעיון טוב יותר.
“כל הישראלים חיים ב־7 באוקטובר וכל הפלסטינים חיים ב־8 באוקטובר", אומר יונתן זייגן, בנה של ויויאן סילבר ז"ל שנרצחה בבארי. “הם לא חווים אותו כפי שאנו חווינו. רוח תקופה היא דבר שמשתנה בקלות כשמופעלים עליה כוחות לכאן או לכאן. אם אנחנו רוצים פלסטינים צוהלים ברחוב בגלל תהליך שלום ולא בגלל טבח נורא, זה יכול לקרות. אזרח פלסטיני אומר ‘חמאס הראו להם’, וישראלי אומר ‘למחוק את עזה’. שני האנשים האלה יצהלו ברחובות וילחצו ידיים אם יהיה תהליך מדיני".
סילבר ז"ל הייתה פעילת שלום שהאמינה בכל לבה בפיוס ובחיים משותפים והקימה את “נשים עושות שלום". זייגן הפך לפעיל מרכזי בעצמו. לדבריו, רדיקלי יותר מאמו. הוא ומשפחתו מתגוררים בתל אביב, ולאחר ה־7 באוקטובר התפטר מעבודתו כעובד סוציאלי, ועוסק רק בפעילות שלום.
“אנחנו שני עמים בהקשר של אלימות", הוא אומר. "בישראל תומכים בהמשך הלחימה שגורמת לילדים למות ולרעוב. אני רוצה לצאת מההקשר של אלימות ולשם כך עלינו להשקיע משאבים רגשיים, מנטליים וכלכליים שלנו בשלום. אין שר לענייני שלום למשל. מה שקרס פה זה לא הקונספציה של ויויאן ומחנה השלום, הפוך. אם מספיק אנשים היו כמו ויויאן לא היינו מגיעים למצב הזה. לא בכל התנהגות שלנו היינו מקבלים את ה־7 באוקטובר. קיבלנו אותו לא בוואקום, אלא בתוך מסלול חיים מסוים שצעדנו בו".
בבוקר ה־7 באוקטובר ויויאן הייתה לבד בבית ויונתן התעורר מאזעקות בתל אביב. מהר מאוד היה ברור לשניהם שזה אירוע מסוג אחר. הם שוחחו בטלפון מספר פעמים, בשעה שהיא בממ"ד ולא מבינה או לא משתפת את משפחתה בגודל האימה. הם הספיקו להתבדח כהרגלם וויויאן אף התראיינה לרדיו והתרגזה על המראיין ששאל שאלות מתריסות בשל היותה פעילת שלום, דבר שלא היה זר לה.
“המראיין ציין שיש פה צד לא שפוי ואיך היא מדברת על שני צדדים. היא ענתה לו: 'אם אשרוד את זה, אני אענה לך בצורה עמוקה וברצינות'", מספר יונתן. “היא תמיד ראתה שני צדדים. אבל אלה לא היו רגעים של חשיבה פוליטית אינטלקטואלית. היא בממ"ד שומעת יריות וזו הייתה הישרדות. לא היה ברור היקף החמושים, איפה הצבא, והשיחה נשארה ברמת הדחקה בתחילה. בערך ב־10 וחצי היא כתבה שמדובר כנראה בטבח, שהם בתוך הבית, שהיא אוהבת ומרגישה אותי ונפרדנו. זה היה רגע של חוסר אונים והלם. כל הזמן חשבנו שתכף צה"ל מגיע ופותר את זה".
המחבלים שרפו את הבית וסילבר ז"ל נחשבה חטופה עד להודעת זיהוי רשמית שהגיעה רק בנובמבר. “הפכנו לחלק ממשפחות החטופים והקמתי חמ"ל עם חברים וקולגות שלה. קיבלתי החלטה להתראיין רק לתקשורת זרה, כי בישראל המוקד יהיה העמדות שלנו ורציתי שיתמקדו בהצלה", אומר בנה.
לאחרונה הצטרפה לארגון “תג מאיר" שתומך בנפגעי טרור משני הצדדים. היא נולדה בארצות הברית ומגדירה את משפחתה כציונית ומאמינה במסורת היהודית ובחיבור לעולם הערכי. “אני לא נכנסת להגדרות של שמאל או לא. אני מאמינה בערך האדם, לא מאמינה שיש לעם זכויות על עם אחר, ומאמינה בקשב לנרטיב אחר כמו הפלסטיני או החרדי", היא אומרת. “זה לא אומר שתמיד אסכים, אבל אצור דיאלוג. בתור שכנה של פלסטינים, ברור לי שאם אהיה שכנה נוראית, החיים לצדם יהיו קשים. בחרנו כולנו כאן בקשרי חברות ושיתופי פעולה וזה מוכיח את עצמו נהדר. מעולם לא היה אירוע ביטחוני ורבים מהם שלחו לי ניחומים בשבעה. אם כבר, ה־7 באוקטובר הוכיח שגם גדר הכי משוכללת לא תעצור מחבלים נתעבים".
ינאי ז"ל היה מ"מ טירונים בבסיס זיקים ותפס כוננות בגזרה. מתחקיר האירוע עולה כי הוא ומפקדים נוספים הגנו בגופם על הטירונים ועל הקיבוצים הסמוכים וניהלו מול המחבלים קרב עיקש שעיכב אותם מלחדור ליישובים. ינאי נהרג מירי RPG אבל הבסיס לא נכבש.
בין הנואמות תהיה גם נטע היימן, בתה של דיצה בת ה־84 מניר עוז שנחטפה על ידי חמאס ושוחררה מהשבי לאחר 53 יום ופעילה מרכזית ב"נשים עושות שלום". כששואלים לשלומה של אמה היא מעדיפה לא לפרט ורק מציינת שהיא בסדר. “חשוב לי מאוד שבמפגן יודגש ההכרח להגיע לעסקה. זה הדבר הראשון ברשימת הדרישות. זה לא כנס או עצרת זה מפגן כוח של מחנה השלום", היא אומרת.
דיצה נחטפה מביתה בניר עוז ולפני כן שוחחה עם בני משפחתה שהציעו לבוא לאסוף אותה. בהמשך החלו לזרום הודעות על מחבלים בקיבוץ וההודעה האחרונה ממנה הגיעה בסביבות 10:00. בשעה 16:00 כבר ענה לנייד של דיצה מחבל ואמר לבתה: "כאן חמאס". באחד הסרטונים נראית דיצה מובלת על הטנדר כשהיא מבוהלת אבל לא פצועה ולאחר כמה שעות הגיעה ההודעה הרשמית על חטיפתה. היא שוחררה לאחר 53 יום וכל התקופה הייתה ללא תרופות חיוניות.
“כמה ימים אחרי ה־7 באוקטובר הגעתי לרגע של חשבון נפש והבנתי שלא רק שאני עדיין מאמינה בכל לבי בפתרון מדיני ולא צבאי, אלא שאני כועסת, כי אם היינו מזיזים תהליך לא היינו מגיעים לזה. כעסתי על מי שניהל את הסכסוך במקום לפתור אותו", אומרת נטע היימן. “פתאום נפל לי האסימון שאפילו התחזקה בי האמונה שאין שום דרך אחרת כי ראינו לאן זה מוביל. השבר האישי היה מטורף, אבל לרגע לא היה שבר בעקרונות שלי ולרגע לא חשבתי שאולי אני טועה בדרך".
בתקופה שבה אמה הייתה בשבי קיבלה נטע הודעות נאצה ברשתות החברתיות על רקע היותה פעילת שלום: “אנשים כתבו עליי ועל אמא דברים נוראיים עוד כשאמא הייתה בעזה. לא היה פה ‘ביחד’ אפילו לרגע אחד. הכל כי אני פעילת שלום. כתבו דברים כמו: ‘אמא שלך במקום שהיא הכי אוהבת’. היו גם מי שלא הסכימו לשיח כזה, והייתה בחורה צעירה מתנחלת שביקשה להבין. ניהלנו שיח במשך כמה ימים והצלחתי להשפיע עליה. היא לא הכירה אנשים כמוני מעולם. מבחינתה היינו מפלצות של הצד השני שמשתוות לחמאס. וכשניהלנו שיח עם הקשבה, משהו בה נפתח והתקיים דיאלוג פורה. השאיפה שלנו היא להבהיר ששלום הוא לא רק של השמאל, אלא של כולם וזו השאיפה של כל אמא".
התרעות פיקוד העורף