"מראה הקיר הענק עם האבנים האדירות אכן היה מרשים. אז נזכרתי בסבי, שהיה איש דתי עם זקן עבות והרגשתי כחוליית המשך ליהודה המכבי ולבר-כוכבא. תחושה של אושר הציפה אותנו כשהגשנו את הכותל כמו על מגש של כסף לעם היהודי. דמעות בצבצו מעיני חיילים מאובקים. לא הייתי בין הצנחנים שתחבו פתקים לחרכי הכותל. אני לא מנהל קורספונדנציה עם אלוהים".
יפעת, בוגר תנועת הצופים, התנדב לצנחנים מתוך אידיאל. כשפרצה מלחמת ששת הימים, הוא היה אמור לצנוח עם חבריו, הצנחנים, באל-עריש ולכבוש אותה. במקום זאת, הוא הגיע למקום אחר לגמרי.
"לאחר שרפול לקח את הג'וב וכבש את אל-עריש ללא צניחה, זה גרם דיכאון להפסיד את המשימה", נזכר. "אך הפקודה 'חבר'ה, אנחנו עולים לירושלים!', שינתה לנו את מצב הרוח. בגבעת התחמושת ציפה לנו קרב קשה. בעודנו נלחמים, נזכרתי במשורר ר' יהודה הלוי, שנרמס שם על-ידי פרש מוסלמי".
לדבריו, אקורד הסיום היה במסדר-ניצחון בכותל. מסדר נוסף ציפה ליפעת ולרעיו בגבעת התחמושת. "הקמנו שם גלעד לזכר חברינו שנפלו בקרב ובצמרתו הנחנו קסדה", העיד. "משם עברנו לצד השני של הגבעה והקמנו גלעד קטן יותר, הפעם לזכר חיילי הלגיון הירדני. הם לחמו יפה ואנחנו כיבדנו אותם".
יפעת, שהיה רופא גינקולוג והתגורר בראשון-לציון, השתאה לא אחת נוכח הפרסום העולמי שהיה לצילום של רובינגר שבו כיכב. "לא להאמין איך שתמונה אחת פרשה כנפיים וריחפה על פני כל העולם", התפעל. "השיא היה כשהגעתי עם חסיה, אשתי המנוחה, לקייקורה, ממש סוף העולם בניו-זילנד, כדי לראות לווייתנים. כשנכנסתי שם למשרד התיירות המקומי, הבחנתי במין ספר תיירות ניו-זילנדי. כשפתחתי אותו, קפצה לעיניי התמונה מהכותל. זה הרג אותי".
ד"ר יפעת היה יהודי עם הומור, אבל כששאלתיו אם על הכותל להישאר בידי ישראל לנצח-נצחים, השיב בשיא הרצינות: "ללא צל של ספק. בשום פנים ואופן אסור לנו לוותר עליו או להתפשר על המעמד שלנו בו. על הכותל להישאר בידינו לתמיד. אם נצטרך להילחם עליו שוב, חבריי ואני נחזור ונילחם. כן, אפילו בגילי המתקדם..."
התרעות פיקוד העורף