"ב-8 באוקטובר יצאנו מבית הלל. ידיד של הבת שלי מצא בנתניה צימרים. הגיעו לשם גם מעוטף עזה כל המפונים. המקום היה כמו גן עדן. לינור אברג'יל לקחת חסות על המקום ובהתאם לתרומות ככה שילמנו בכל יום. עשו לנו פעילויות, והביאו אלינו סלבס להצטלם איתם. רשמית פינו אותנו ב-18 באוקטובר, עד אז היינו שם על חשבוננו".
"בעלי נשאר ביישוב, וגם הבנים נשארו. הם שורשיים. בעלי פנסיונר והבנים עובדים פה. המשפחה התפצלה. בעלי והבן באו לבקר אותנו בנתניה והביאו לנו דברים שהיו חסרים לנו".
על החזרה לבבית הלל מספרת בלאו: "חזרתי בחזרה הביתה אחרי שלושה חודשים. התחלתי להיות רגועה יותר, הפחד התחיל להתמוגג, וגם הדיכאון שהייתי בו התמוגג. הרגשתי בטוחה לחזור הביתה, עם כל הפחד שהיה פה. הירי של התותחים נורא, כיפת ברזל ירתה בלי סוף, אבל התרגלתי. מתרגלים, לאט לאט את מתרגלת. עם הזמן פיתחתי עור של פיל".
על ההתנהלות בבית הלל כיום היא מספרת: "אנחנו מתנהלים כרגיל. אם אני צריכה אני מגיעה לקופת חולים קריית שמונה. הילדים משחקים בחצר. המקלט הגדול שבנו לנו ביישוב משמש לי כבית שני כרגע. הנכדים והבנות ישנים שם בלילות. ביום הם מסתובבים, ובערב הם הולכים לישון שם. שומעים שם פחות את הדי הפיצוצים והמקום מסודר עם מיטות, צעצועים ומקרר עם שתייה".
"החלטנו להישאר ולא עוזבים. אני נותנת את ביטחוני בצה"ל ובחיל אוויר. פה הצבא שומר עלינו חזק, מה שלא היה בעוטף עזה", היא מוסיפה, "ביישוב נשארו בסביבות ה-200 תושבים, כולל פועלים זרים".
בסיכום דבריה ציינה בלאו: "הנכדה שלי תצפיתנית בחרמון. היא היתה אמורה להיות בעוטף עזה. ההורים תומכים בה והיא מרוצה מהשירות ולא מתלוננת. אין לה נשק ושומרים עליה חזק. היא מרגישה ביטחון".
התרעות פיקוד העורף