"היום הוא בוקר שלא רצינו להתעורר אליו. אתה לא רוצה באמת להאמין שיום ההולדת שלהם יצוין בגיהינום, בחושך, תוך איומים על חייהם. הנה הגענו אליו, ליום הזה, שאני לא בטוחה שגם הם יודעים אם זה היום", שיתפה בכאב.
למרות הקושי, מאייר הדגישה את חשיבות שמירת התקווה: "אנו מתוך בחירה מנסים להעביר שני מסרים. דבר ראשון להפחית טיפה מרגשות הכעס והזעם והתסכול וחוסר האונים בו אנו מצויים". עוד סיפרה על המיצג המתוכנן: "הוא מתאר את ההחמצה הכל כך גדולה של החיים של הבחורים הצעירים האלו. הם עושים את זה בדרך מאוד בועטת וקשה, אבל מצד שני יהיה בערב הזה גם תקווה ושליחת מסר ואנרגיות שאנו מאוד מקווים שיקשיבו להם. אני מקווה שהקולות יהדהדו באוזניהם, שלא ניאבד לרגע את התקווה".
"את כל האירוע הזה מוציאים לפועל חבריהם הטובים שלא עוזבים אותנו לרגע. אנו עצמנו המשפחה רצינו להתכנס בתוך עצמנו, והם החליטו שהם עושים את המיצג הזה בתוך המוזיאון והכיכר עצמו", שיתפה על מאחורי הקלעים.
מאייר לא הסתירה את תסכולה מהמצב: "אם יש ספק, אני מנערת אותו. אני שמעתי את נאום רה"מ שהיה כל כך קשה לאוזן, וקיוויתי שהוא לא יגיע לאוזניהם בעזה". עם זאת, היא הוסיפה: "אבל אין שום ברירה אחרת, אנחנו צריכים יותר ויותר אנשים. אני מאמינה בכל כוחי להשפיע ולצאת מחוסר האונים הזה מול הממשלה ומול ראש הממשלה העם ינצח את ההחלטות הלא מובנות, האכזריות".
"אנו שומעים את המשפחות שקברו את האנשים רק לא מזמן - מה עוד צריך? איך עוד ניתן לזעזע? מה עוד צריך לומר? אנחנו שומעים על התנאים שבו הם מוחזקים, אנו שומעים באיזה מצב הגיעו הגופות לארץ. זה כל כך קשה, זה כל כך מפחיד, ואני לא מצליחה להבין איך זה לא מהדהד", אמרה.
בסיום דבריה, הביעה מאייר את תקוותה לסיום המצב: "איך יכול להיות שעוד מעט שנה שלמה האנשים האלו, האזרחים המעונים, נמצאים שם שכל שנייה מוצמד כת לראשיהם. איך יכול להיות שזה עוד קורה? מה עוד לא עשינו? איך יכול להיות שזה עדיין לא נגמר? הסיוט הזה לא רק שלהם אלא של כולנו".
התרעות פיקוד העורף