נעמה בר, שניהלה את היחידה לטיפול בנפגעות אלימות מינית במועצה אזורית אשכול שבעוטף עזה, זיהתה שנשים המתגוררות באזור העוטף ומתמודדות עם פגיעה מינית, הן בעלות מאפיינים, דרכי התמודדות ותנאים שונים לעיבוד ולהחלמה.
בהיותה דוקטורנטית בתוכנית לניהול וישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בחנה סוגיה זו ואף מצאה מהו הגורם המגן עליהן.
נעמה בר, מטפלת בנפגעי חרדה על רקע ביטחוני במרכז חוסן בעוטף עזה, לרבות נשים נפגעות אלימות מינית, מזה עשור. את עבודת הדוקטורט שלה החלה לכתוב לפני הטבח ביישובי העוטף, בהנחיית פרופ' ארנה בראון-לבינסון מהתוכנית לניהול וישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וד"ר סתיו שפירא מבית הספר לבריאות הציבור, בפקולטה למדעי הבריאות.
לאור עבודתה הקלינית, היא החליטה לבחון את איכות החיים והתסמינים הפוסט טראומטיים של נשים בעלות היסטוריה של פגיעה מינית ואת גורמי החוסן של נשים שחוו חשיפה כפולה, הן לאלימות מינית והן לאלימות ביטחונית מתמשכת באזור מגוריהן.
במסגרת המחקר נעשה סקר מקוון בפריסה ארצית, שכלל שאלון עליו ענו 568 נשים ישראליות יהודיות. השאלון כלל שאלות הנוגעות למידת החשיפה לפגיעות מיניות בדרגות חומרה שונות ושאלות העוסקות בחשיפה אובייקטיבית לאלימות על רקע ביטחוני.
המדגם חולק לארבע קבוצות השוואה על פי מידת החשיפה לאלימות מינית ולאלימות ביטחונית מתמשכת. קבוצה ראשונה: נשים שנחשפו הן לאלימות ביטחונית והן לאלימות מינית בשיעורים גבוהים (חשיפה כפולה); קבוצה שניה: נשים שנחשפו לאלימות ביטחונית בשיעורים גבוהים ולאלימות מינית בשיעורים נמוכים; קבוצה שלישית: נשים שנחשפו לאלימות מינית בשיעורים גבוהים ולאלימות ביטחונית בשיעורים נמוכים; קבוצה רביעית: נשים שנחשפו לשני סוגי האלימות בשיעורים נמוכים. הסקר, שנערך כשנה לפני שבעה באוקטובר, מצא כי נשים שחוו חשיפה כפולה דווחו על פי 2 יותר תסמינים פוסט טראומטיים מנשים שחוו אלימות ביטחונית מתמשכת בלבד.
המחקר הנוכחי כלל שאלון חוסן קהילתי שבדק את תפיסת הפרט לגבי הקהילה ומצא כי החוסן הקהילתי של נשים שנחשפו לאלימות ביטחונית בלבד נמצא גבוה ב- 15% מהחוסן הקהילתי של נשים שחוו חשיפה כפולה, ב- 17% מנשים שחוו חשיפה לאלימות מינית אך לא נחשפו לאלימות ביטחונית מתמשכת, וב- 10% מנשים שלא נחשפו לאף אחד משני סוגי האלימות.
ממצא זה מתיישב עם מחקרים אחרים שבדקו את החוסן הקהילתי באזורים הנתונים תחת איום ביטחוני מתמשך, כמו בעוטף עזה והסביבה, ומצאו כי החוסן הקהילתי באזורים אלו הוא גבוה מהממוצע הארצי. החידוש במחקר זה הוא ההבדל המשמעותי המשקף שמי שחוותה אלימות מינית אינה ממצה, או ממצה במידה פחותה, את היתרונות הקהילתיים שמציע יישוב המצוי תחת אלימות ביטחונית. לפיכך, היא יותר חשופה להשפעות האיום הביטחוני מאישה שחיה באותו אזור ואינה בעלת היסטוריה של פגיעה מינית.
עוד מלמדים הממצאים, כי לפגיעה מינית השפעה גדולה יותר על התפתחות תסמינים פוסט טראומטיים ועל ירידה באיכות החיים, מאשר לאלימות ביטחונית מתמשכת (טרם מתקפת השביעי באוקטובר). מסקנה זו נובעת מכך שהנבדקות שנפגעו מינית בלבד סבלו מתסמינים פוסט טראומטיים בשיעורים גבוהים ב- 87% והעידו על איכות חיים ברמה נמוכה ב- 13% מנבדקות שנחשפו לאלימות ביטחונית מתמשכת בלבד.
ממצא נוסף המחזק מסקנה זו הוא כי נמצא קשר חיובי חזק בין חשיפה כפולה לבין תסמינים פוסט טראומטיים, ובין חשיפה לפגיעה מינית לבין תסמינים פוסט טראומטיים. לעומת זאת לא נמצא קשר בין חשיפה לאלימות ביטחונית לבין התפתחות של תסמינים פוסט טראומטיים – ייתכן כי בשל האפקט המגן של החוסן הקהילתי.
"מאז תחילת הלחימה אני מטפלת במפונים מעוטף עזה, כולל נשים בעלות היסטוריה של פגיעה מינית אשר היו עדות לאירועים הקשים שהתחוללו באותה שבת ומתמודדות כעת עם חשיפה כפולה", הסבירה נעמה.
"התמודדות זו משקפת בבהירות את חשיבות המחקר ואת יישום ממצאיו. ממצאי המחקר קריטיים נוכח המצוקות המצטברות בקרב נשים, בעיקר אלו שחוו אלימות כפולה- מינית ובטחונית. יש במחקר זה לזעוק את זעקתן של הזקוקות לסיוע ותמיכה פרטנית וקהילתית", אמרה פרופ' בראון-לבינסון. "הנשים המתמודדות כעת עם הצטלבות החשיפות לאלימות, משקפת בבהירות את הצורך המובהק בהקצאת משאבים ותוכניות טיפול מדוקדקות בכדי לתת להן את המענה הנדרש וההולם", סיכמה ד"ר שפירא.
עבודת הדוקטורט של נעמה בר מוקדשת ללילך קיפניס ז"ל, תושבת בארי שנרצחה במתקפת הטרור בשבעה באוקטובר והייתה המדריכה המקצועית שלה ביחידה לטיפול בנפגעות אלימות מינית במועצה אזורית אשכול. לילך הייתה הראשונה לזהות שנשים שגרות בעוטף עזה ומתמודדות עם פגיעה מינית, הן בעלות מאפיינים, דרכי התמודדות ותנאים שונים לעיבוד ולהחלמה. בחייה היא טיפלה במאות ילדים, נוער ומבוגרים והדריכה עשרות מטפלים בעוטף עזה.
התרעות פיקוד העורף