קיבוץ ניר עוז, שבו נרצחו כ-40 תושבים ועשרות נחטפו לרצועה בטבח שבעה באוקטבור, מתמודדים התושבים שנותרו בקיבוץ עם ההשלכות הקשות של מלחמה וטרגדיה אישית. רותי שילוני תיעדה בכתבה מיוחדת בחדשות 12, את חייהם של האנשים שנותרו בקיבוץ ושל אלו שלא.
"תמונה משפחתית עם כולם לא תהיה אף פעם. תמיד תהיה תמונה מפעם ותמונה של דור, או תמונות של כולנו ותמונה של דולב. אני מניחה שזה משהו שהיא תשאל עליו שאלות כשתגדל. למה אין לי תמונות עם אבא?. המטרה שלי כרגע זה שלהם יהיה טוב. שהם ילמדו לחיות עם זה. זה מה שנשאר לי. והיום זה לא ברור מאליו שנשאר לך מישהו. אז המטרה שלי זה הם קודם. אני אחר כך". סיפרה סיגי.
"תחשבי שאת צריכה לקחת את הבת שלך לגן ואת עוברת בשביל שרצחו את אבא שלך. זה ילדים קטנים הם צריכים להתחזק, הם צריכים לבנות חוסן. הם לא צריכים לראות את המוות מול העיניים שלהם כל הזמן. זה לא רק לגבי אבא שלהם, לגבי עוד אנשים שהם הכירו. יש אנשים שלא מבינים למה יש אנשים שלא רוצים או לא יכולים לחזור לניר עוז. לא מבינים למה אי אפשר לחזור.
מה האופציה מבחינתך? - להמשיך עם הקבוצה שלא רוצה לחזור.
כשנשאל על ידי שילוני מהי תמונת הניצחון שלו, השיב: "שהחברים יחזרו. שיהיה פה קיבוץ. זה לא המצב כרגע. אני אופטימי, הזמן עושה את שלו. אנשים מדברים כבר קצת אחרת".
קלינגבייל, חבר קיבוץ שנשאר בניר עוז סיפר לשילוני מדוע בחר שלא לעזוב: "שום דבר לא זז ושום דבר לא יכול לזוז - ושם ממשיכים לירות. כמוני יש רק חברי קיבוץ מעטים. חבל שאין יותר אנשים, אבל אם אני לא אהיה אז גם אחרים לא יהיו. אין בי שום פחד".
ימית הוסיפה: "יש את הלב שאומר לך לחזור והראש אומר אני לא יכול. ניצלנו פעם אחת במקרה. אי אפשר להתגרות בזה, זה להסתבך עם השטן. אני לא חושבת שזה מקום שאפשר לתת בו עוד פעם אמון. אנחנו את המחיר שילמנו. הגנו על הבית, כמה שיכולנו. כל אחד בחלקו. הגנו על המשפחות. המקום הזה יהיה בשביל מישהו אחר גן עדן. זה ממש למסור את הלב שלך למישהו אחר. צעירים חלוצים מגיעים לפ ואולי כשנהיה זקנים נחזור, נבוא עם קלנועית".
ניר עוז הוא סיפור של אובדן, זיכרון ויכולת לחיות עם הכאב. התושבים מתמודדים עם הטראומות האישיות והקולקטיביות, מחפשים תקווה ובנייה מחודשת, בזמן שהכאב תמיד שם, מלווה אותם בכל צעד.
התרעות פיקוד העורף