השניים אספו את הנתונים על אודות מספר ימי המילואים ששירתו תושבי כל יישוב, בנו טבלה שמנרמלת אותם בהתחשב במספר המגויסים הפוטנציאלי בכל אחד מ־1,133 היישובים, הוסיפו את מספרי החללים, והוציאו תחת ידם מסמך שמלמד הרבה מאוד על החברה הישראלית מול סוגיית ההתנדבות למילואים, מול השירות בצה"ל בכלל, ומול השירות הקרבי בפרט.
כדי להגיע אל השורה התחתונה, לקחו החוקרים את מספר התושבים בני 19־45 (קבוצת הגיל הקרובה ביותר לקבוצה הרלוונטית למילואים, ואשר הנתונים על אודותיה מתפרסמים באופן רשמי על ידי המדינה), חילקו את מספר ימי המילואים הכולל שתרם היישוב למספרם של אותם אנשים שהם פוטנציאל הגיוס, וקיבלו את מה שהם מכנים "מדד הגיוס" לאותו יישוב. ייתכן שחישובים שונים, שיזיזו את גילה של הקבוצה הנבדקת שנה קדימה או שנה אחורה יניבו מספרים מעט שונים, אבל המגמה כנראה לא תשתנה.
כמה הערות מקדימות: האחת, מדובר בנתונים על 85 הימים הראשונים למלחמה בלבד (לעומת נתוני הנופלים שמתייחסים למלחמה כולה). אלה הנתונים שצה"ל פרסם, ועליהם מתבסס הניתוח. בהינתן העובדה שרגע אחרי שבעה באוקטובר כמעט כל מי שהיה יכול עלה על מדים, ועם הזמן החלה נשירה איטית וקבועה בהתייצבות למילואים, סביר להניח שככל שצה"ל ישתף אותנו בנתונים המלאים על ההתגייסות במהלך כל חודשי המלחמה, נגלה פערים גדולים יותר עוד יותר בין הקבוצות השונות.
הערה נוספת: ככל שמדובר ביישובים קטנים מאוד, כאלה שיש בהם רק כמה עשרות אנשים שנמצאים בגיל הפוטנציאלי לגיוס, הנתונים עלולים להטעות. במילים אחרות, בתוך 656 אלף ימי המילואים שעשו תושבי רמת גן, עוד שני מילואימניקים שיתייצבו לא ישנו דבר. לעומת זאת שניים שיתייצבו למילואים מהיישוב הקטנטן נמרוד, שבו ישנם כמניין אנשים בלבד בגיל הגיוס, יטו את כל הטבלה.
אחרי שהזכרנו חלק מהמגבלות, הנה כמה פרטים על מי שמובילים את מדדי הגיוס. מתוך 100 היישובים המובילים את הרשימה ישנם 43 יישובים דתיים, 40 חילוניים ו־17 מעורבים. בין אותם 100 היישובים הראשונים, שבהם מדד הגיוס הוא הגבוה ביותר בישראל, ישנן 50 התנחלויות (מחציתן בבקעת הירדן), 20 יישובים מרמת הגולן ו־30 נוספים משאר חלקי הארץ. בין 130 היישובים שבהם מדד הגיוס הוא הגבוה ביותר, ניתן למצוא 23 קיבוצים.
ישנו מתאם מובהק, ברור והפוך לגמרי בין גודל היישוב לבין מספר ימי המילואים שהוא תרם, ומספר החללים שנפלו אצלו. ביישובים קטנים המדדים גבוהים, ביישובים גדולים המדדים נמוכים. כך, קבוצת היישובים שבהם יש פחות מ־1,000 איש בגיל הגיוס - כולם מהמרחב הכפרי בישראל - מהווה כ־9% בלבד מאוכלוסיית המדינה, אבל מספר ימי המילואים שהקבוצה הזו נותנת לצה"ל גבוה ביותר מפי שניים ממשקלה (20% מכלל ימי המילואים בישראל), ומספר החללים שלה גבוה יותר מפי שלושה ממשקלה (כ־28% מהחללים).
את התמונה ההפוכה ניתן לראות ביישובים העירוניים הגדולים בישראל. אלה נותנים, בפער, פחות ימי מילואים, וחלקם בבתי העלמין הצבאיים נמוך בהרבה.
כך, מבלי להתעלם מהבעייתיות הקיימת בהשוואה בין יישובים קטנים לגדולים, מתוך רשימת 1,133 היישובים בישראל, תל אביב נמצאת במקום ה־952 במדד הגיוס, הרצליה ממוקמת במקום ה־986, ירושלים במקום ה־1,061, אשדוד במקום ה־1,075, ובני ברק במקום ה־1,122. אצל שלוש האחרונות, די ברור שלמיקום הנמוך בטבלה אחראית החברה החרדית המתגוררת אצלם, נספרת בפוטנציאל הגיוס וככלל לא תורמת ימי מילואים.
כדי לנטרל את הבעיה שהצבענו עליה קודם, שלפיה קשה לדגום יישובים קטנים, ודאי כאלה שאחוז גבוה מתושביהם גויסו מהיום הראשון לשמש ככיתת כוננות בביתם שלהם ועלולים להטות את החישוב, בדקו פרופ' כהן וד"ר אומיאל פלדמן איך נראית רשימת מדדי הגיוס הגבוהים ביישובים שיש בהם למעלה מ־1,000 איש בגילי הגיוס הרלוונטיים.
בראש הרשימה הזו נמצא היישוב יקיר, אחריו שילה, כפר אדומים, עלי, עפרה, אלון שבות, טלמון, נוקדים, עלי זהב, ברכה, אלעזר, קדומים, אלקנה, נווה דניאל, אבני חפץ, רבבה, מטולה, תקוע, צופים, מצפה יריחו, קריית ארבע, בית אל, חשמונאים, מתן, אפרת, גן נר, קרני שומרון, הר אדר, בת חפר וכוכב יאיר. 25 התנחלויות ברשימת 30 היישובים המובילים.
יש בחישובים שאנחנו מדברים עליהם כאן, כאמור, הרבה מוקשים. אחד מהם נובע מכך שאין לנו יכולת לקבוע באילו יחידות משרתים המילואימניקים שמאחורי המספרים. כלומר, אנחנו צריכים להעריך כל מי שמתייצב לשרת את המדינה, גם אם הוא עושה את זה בבסיס עורפי בתל אביב או בגלילות ובסוף המשמרת שב לישון בביתו, ועדיין, אחרי שנה מדממת כל כך, אחרי סיפורי גבורה רבים כל כך, ואחרי לוויות רבות כל כך, יש לנו עניין לשאת על כפיים יותר מכולם את מי שהשאירו מאחור בית ומשפחה והורים דואגים ואישה שלא ישנה בלילה, ובילו מאות ימים ברפיח או בגבול הצפון. ואת זה, כלומר את התשובה לשאלה איפה משרתים אותם אנשי מילואים שהנתונים הכלליים שלהם התפרסמו, נתוני צה"ל אינם מספקים. מה כן יכול לרמוז לנו את התשובה לחידה הזו? מספר החללים, כמובן. גם כאן, כאמור, יכולות להיות סטיות והטיות, ודאי ביישובים קטנים מאוד, אבל את המגמה אי אפשר לפספס.
הנה, לדוגמה, ההשוואה המדהימה בין תל אביב לירושלים. בשתי הערים, אחרי שנוכתה מהם האוכלוסייה הערבית שככלל אינה מתגייסת, ישנו מספר דומה למדי של אנשים שנמצאים בגיל מדד הגיוס, קרי 19־45. על פניו, תל אביב אמורה להוביל על ירושלים בכל מדד, שכן הירושלמים סוחבים על גבם קבוצה גדולה מאוד של חרדים שנספרים איתם כבגיל הגיוס הפוטנציאלי, אבל לא באמת מתגייסים. והנה, למרות זאת, ככל שמדובר בימי מילואים, תל אביב אומנם תרמה בחודשים הראשונים של המלחמה 2.2 מיליון ימים, וירושלים "רק" 1.5 מיליון, אלא שכאשר אנחנו עוברים למדור הנופלים מתגלה הפער העצום.
אף שמדובר כאמור במספר דומה של בני המאגר הפוטנציאלי לגיוס, אף שבירושלים יש כמות ענקית של חרדים שלא משרתים כלל בצה"ל, ואף שתל אביב נותנת הרבה יותר ימי מילואים מאחותה הבירה, בירושלים נרשם מספר גבוה כמעט פי שלושה של נופלים. 65 חללים בירושלים, 23 בתל אביב. מה זה מלמד? שככל הנראה הירושלמים מתגייסים במספרים גבוהים בהרבה מהתל אביבים ליחידות שדה קרביות. כאמור, כשמדובר ביישוב קטן ובמספרים נמוכים, הסטטיסטיקה יכולה לשקר. לא כשמדובר במספרים גדולים כאלה, ובשתי הערים הגדולות בישראל. אז מה מבדיל בין המשרתים מירושלים למשרתים מתל אביב?
לפני שאתם עונים על השאלה הזו, בואו נראה את מודיעין, עיר שדומה לתל אביב בהרכב הפוליטי־חברתי שלה. בשתי הערים הללו יש רוב דומיננטי למפלגות השמאל מרכז, עם כשליש מהקולות שהלכו ליש עתיד. בתל אביב יש בערך פי שישה מגויסים פוטנציאליים בגיל הנבדק, בתל אביב, בשל גודלה, נרשמו גם פי ארבעה ימי מילואים, ולמרות זאת ברשימת הנופלים הפער הענקי הזה בגודלן של שתי הערים נמחק לחלוטין. 23 חיילים נפלו בתל אביב. 25 במודיעין הקטנה בהרבה.
גורם בכיר בצה"ל העוסק בסוגיה הזו, מביא כדוגמה את העובדה המדהימה למדי, שלפיה שורה של בתי ספר תיכוניים בתל אביב לא מאפשרים לקציני צה"ל להיכנס אליהם על מנת לדבר עם התלמידים ולדרבן אותם להתגייס לשירות משמעותי. "זה משקף משהו", אומר אותו בכיר. "אנחנו מכירים ערים שבהן מנהל בית ספר כזה, שלא ייתן לצה"ל להיכנס אליו, ימצא את עצמו בבית".
כפי שהסברנו, התרומה של היישובים הקטנים ניכרת עד מאוד, לא רק ברשימת ימי המילואים אלא גם ברשימת הנופלים. בתל אביב ישנו נופל אחד על כל 9,500 תושבים בגיל הגיוס. ביישוב עלי, שאיבד שבעה מבניו, יש נופל אחד על כל 249 תושבים בגיל הזה. ביישוב קרני שומרון, שספר גם הוא שבעה חללים, ישנו נופל על כל 562. באלעזר שבגוש עציון, שם נפלו ארבעה מבני המקום, יש נופל על כל 259. בצופר שבערבה נפל חייל אחד על כל 75 צעירים בקבוצת הגיוס. בעתניאל שבהר חברון אחד על כל 119, ובמורשת שבגליל אחד על כל 208. בכל אחד משלושת היישובים האחרונים נהרגו שלושה חיילים במלחמה הזו, וכפי שהזכרנו קודם, ככל שמדובר במספרים קטנים יותר, כך צריך להביא בחשבון את פוטנציאל ההטיה.
הקיבוצניקים, וזה נתון שניכר בכל שנותיה של המדינה, תורמים לביטחון שלנו מעל ומעבר למשקלם היחסי. קיבוצים חילוניים מהווים היום כ־2% מאוכלוסיית ישראל. משקל הנופלים בהם, במלחמה הנוכחית, גדול פי שניים וחצי. אם נרחיב מעט את התמונה, הרי שהמרחב הכפרי החילוני בישראל - מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים – סופר נופלים בהיקף גדול פי שניים ממשקלו באוכלוסייה.
על תרומתה של הציונות הדתית דובר כבר לא מעט במלחמה הזו, וכפי שציינו קודם לכן, כך הדבר גם לגבי יישובי יהודה ושומרון. מחקרם של פרופ' כהן, ד"ר אומיאל פלדמן וד"ר מנחם לזר מצא כי ככל שמדובר מ־8 באוקטובר ואילך, במחוז יהודה ושומרון שבו חיים רק 6% מהיהודים בגילי 50־18, אף על פי ששליש מהם חרדים שרובם ככולם אינם משרתים כלל בצה"ל - נספרו 15.6% מחללי המלחמה. מנגד, במחוז תל אביב, על כל עריו, חיים 21% מהיהודים בגילי 50־18 ומשקל החללים של המחוז עומד על 9.6%.
אז מה גורם לפערים האלה? מה מייצר את ההבדל בין עיר אחת לאחרת, ובין העיר הגדולה ליישוב הקטן, יהא זה קיבוץ, מושב, כפר או התנחלות? האתוס והקהילה. כשאתה גר בתוך קבוצה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, וכולם מכירים את מי שנפל בקרב וכולם מוקירים את מי שהתגייס לגולני, וכולם נושאים עיניים אל ההוא שהתנדב לשלדג, הקבוצה מושכת את כולם לתרום, לתת, להתנדב, ומי שלא יעשה את זה ירגיש רע עם עצמו.
בעיר הגדולה, כשאין לך מושג מי גר בבניין הסמוך ומה הוא עושה בחייו, כל זה משפיע כנראה הרבה פחות. תוסיפו לזה את ההכוונה מלמעלה, ואת המסר שמעבירה הנהגת הקהילה – יהיה זה ועד היישוב, ראש העירייה או מחלקת החינוך של הרשות – ותקבלו את התוצאות שהוצגו כאן.
התרעות פיקוד העורף